פס"ד צחי רוזנטל נ' גוגל (Google) – בית משפט השלום מוסמך ליתן צווים נגד גוגל בתביעות לשון הרע

להלן נביא את החלטת כב' השופט אורנשטיין בתיק שבכותר, המבהירה כי בתביעות לשון הרע, בית משפט השלום מוסמך לייתן צווי מניעה וצווי עשה נגד פרסומים באינטרנט, הנעשים ע"י גוגל.זאת להבדיל מן הגישה הרווחת, כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי בכל הנוגע למתן צווי מניעה ועשה באינטרנט.יוער, כי משרדנו ייצג את התובע, והתיק הסתיים בהצלחה (ראו: צחי רוזנטל מנצח את גוגל).בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ה"פ 1242-01-13 הראל נ' inc
לפני כב' השופט איתן אורנשטיין

 

המבקש יצחק רוזנטל הראל
ע"י ב"כ עו"ד גיא אופיר
נגד
המשיבה google inc
ע"י ב"כ עו"ד חגית בלייברג ו/או חן דולב
ממשרד גולדפרב זליגמן ושות'

כללי

עסקינן בהחלטה מקדמית במסגרת תביעה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, למתן צו מניעה קבוע. המבקש עותר, כי בית המשפט יורה למשיבה להסיר את הביטויים הפוגעניים המופיעים בצרוף לשמו במנגנון החיפוש האוטומטי של Google (להלן: "מנגנון ההשלמה"). בהמרצת הפתיחה התבקש בית המשפט להתיר פיצול סעדים, שיאפשר למבקש להגיש בעתיד תביעה כספית נגד המשיבה בגין הנזקים שנגרמו לו על ידה בקשר עם נשוא התביעה, לאחר שאלה יתגבשו ולאחר הפסקת הפרסום הפוגעני.

  1. עיקר העובדות

מנגנון ההשלמה מציע למשתמש, לאחר שהוא מקיש מילים מסוימות במנוע החיפוש, השלמה של אפשרויות לפי סדר השכיחות של אותן מילים במנוע החיפוש. לדוגמה: אם נקיש את המילים New York בשורת החיפוש, מנגנון ההשלמה יציע לנו לאחר מכן את המילה City. יובהר, כי מנגנון ההשלמה הינו אוטומטי, קרי הוא פועל ללא כל התערבות אדם, דרך אלגוריתם שמוצא חיפושים שכיחים של משתמשים במנוע החיפוש. הווה אומר, מנגנון ההשלמה מציע, ככלל, למחפש צירוף מילים שכיחות שהשתמשו בהם בעבר, וזאת לפי מירב החיפושים באותו שם.

המבקש טוען, כי אשתקד הוא גילה שכאשר מקישים את שמו בשורת החיפוש של מנגנון החיפוש שאותו מפעילה המשיבה, מציע מנגנון ההשלמה למחפשים להשלים לאחר שמו ביטויים פוגעניים כגון: הונאה, רמאי, נוכל ופונזי (להלן: "המילים הפוגעניות"). עוד נטען, כי גם בתחתית תוצאות החיפוש מפרסם גוגל חיפושים הקשורים ל"צחי רוזנטל" (המבקש- א.א.) ומציע חיפושים כגון "צחי רוזנטל רמאי".

המבקש שיבץ בתובענה צילום מסך של העמוד הרלוונטי במנוע החיפוש,  הכולל את המילים "צחי רוזנטל נוכל". בתחתית העמוד מופיעות תוצאות של חיפושים הקשורים לשמו. עותק של צילום המסך ששובץ כאמור בהמרצת הפתיחה מבהיר את עמדת המבקש, ומשכך סברתי שנכון יהיה להציגו גם בהחלטה:

— סוף עמוד  2 —

לאחר שהמבקש לא הצליח, לטענתו, למחוק את השלמות החיפוש האוטומטיות בעזרת חברות אינטרנט המתמחות בכך, הוא פנה ליועצת המשפטית של המשיבה, על מנת שזו תסכים להסיר את השלמות החיפוש. היועצת המשפטית של המשיבה הודיעה למבקש שהמשיבה אינה קשורה למנוע החיפוש, שאותו מפעילה גוגל ארצות הברית, ואשר המשיבה הינה חברת בת שלה. לגופו, נענה המבקש על ידי המשיבה, כי האחרונה אינה בוחרת את המילים במנגנון ההשלמה באופן ידני וכי הן נקבעות על ידי אלגוריתם שנתמך במקורות מידע, הכולל, בין היתר, ערכי חיפוש של משתמשים, כאשר אין המשיבה נותנת צנזורה לבקשות פרטניות.

  1. עיקר עמדת המבקש

המבקש טוען, כי אין לאפשר מצב שלפיו מנגנון השלמה יציע למשתמשים לחפש את שמו בצירוף המילים הפוגעניות כאמור. למרות שמדובר במנגנון אוטומטי, אין הדבר גורע מזכותו של המבקש לשם טוב ולפרטיות. נטען, כי מנגנון ההשלמה רצוף בבאגים, קרי פגמים בתוכנה, וניתן לתמרן אותו ביתר קלות. גם אם מדובר בכלי המייעל את עבודתם של משתמשי מנוע החיפוש אין הדבר אומר, כי יש לאפשר פגיעה בזכויותיו של המבקש. המבקש חוזר ומדגיש, כי הוא אינו מעוניין שגוגל תמנע ממשתמשים למצוא חיפושים הקשורים במילים "צחי רוזנטל רמאי" אלא מפציר, כי גוגל תחדל מלהציע למשתמשים את צירוף המילים כאמור.

המבקש טוען עוד, כי מתחריו הקימו אתרי קש שבהם יש תוכן הפוגע בשמו, ובכך הם מצליחים לתמרן את מנוע החיפוש. כמו כן, מהרגע שהמשיבה סירבה לבצע הסרה של הפרסומים נשללת ממנה כל הגנת תום לב או הגנה שלפיה הפרסום נעשה ללא זדון.

המבקש עותר, אפוא, למתן צו מניעה קבוע או צו עשה קבוע שיאסור על המשיבה לפרסם את המילים הפוגעניות במנגנון ההשלמה האוטומטי. המבקש משתית את תביעתו על כך שהפרסומים דנן מהווים לשון הרע, פגיעה בפרטיות ושקר מפגיע.

  1. עיקר עמדת המשיבה

המשיבה טוענת, כטענה מקדמית, כי גם אם יצליח המשיב להוכיח את כל טענותיו, הרי שגם אז אין הדבר מקים לו עילת תביעה נגד המשיבה, שכן, לטענתה, אין עסקינן בפרסומים מטעמה, היות ומדובר בחיפושים חוזרים של משתמשי מנוע החיפוש.

לגופם של דברים, נטען על ידי המשיבה, שאין בצירופי המילים בשורת השלמת החיפוש כדי להוות פרסום, וממילא שאין בהם לשון הרע. המשיבה מבהירה שהמנגנון האוטומטי אינו מבין או יודע מה מסמלות המילים "צחי רוזנטל" ו- "רמאי" והסיבות לצירוף האמור יכולות להיות מגוונות. המשיבה הביאה, כדוגמה להוכחת טענתה, את המקרה של הזמר "אלון דה לוקו". לטענתה, לאחר שרושמים את שמו בשורת החיפוש מופיעה המילה "נוכל". המשיבה טוענת, כי לאחר כניסה לתוצאת החיפוש יבין המשתמש, כי הזמר "אלון דה לוקו" כתב שיר בשם "נוכל". כך שאין צירוף המילים מעיד בהכרח על היותו של המבקש רמאי. בדומה, ייתכן שהמבקש נפגע על ידי רמאי או כתב ספר על רמאי.

— סוף עמוד  3 —

המשיבה מפנה לפסיקה הקובעת, שעילת לשון הרע נבחנת לפי אמות מידה של האדם הסביר, ובענייננו לפי המשתמש האינטרנטי הסביר. לאור הסבר מפורט בדפי העזרה של המשיבה, שבהם נכתב שאין קשר מהותי בין המילים במנגנון ההשלמה, יש להסיק, כי המשתמש האינטרנטי הסביר לא היה מעלה בדעתו, כי מדובר בתוכן מהותי, וכי המבקש הוא אכן רמאי. בנוסף לאמור, המשתמש הסביר אף יודע, כי לא מדובר בתוכן שאותו פרסמה גוגל אלא בתוכן שמשתמשים אחרים חיפשו.

במיוחד מפנה המשיבה לפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב, ת.א. (ת"א) 12773/08 לביב יגאל נ' גוגל ישראל בע"מ  (ניתן ביום 22.10.09) (להלן: "פס"ד לביב"), שבו נדחתה באופן ספציפי הטענה בדבר אחריות בלשון הרע של מנוע החיפוש. המשיבה סבורה, שלמרות שדובר בפס"ד לביב בתוצאות חיפוש של מנוע החיפוש, הוא רלוונטי גם לענייננו, שכן מנגנון ההשלמה קשור בצורה אינהרנטית למנוע החיפוש. באותו מקרה, נימק בית המשפט את החלטתו בעובדה שמדובר בתוצאות חיפוש שצדדים שלישיים חיפשו בעבר ואין מדובר בתוכן שאותו מפרסמת המשיבה.

עוד סבורה המשיבה, כי אין למבקש הגנה תחת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), וכי לא עומדת לו עוולת שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

המשיבה אף טוענת, כי לאור שיקולים משפטיים נוספים יש לדחות את התובענה. נטען, כי קבלת התובענה תיצור "אפקט מצנן", אשר יביא להשבתת מנגנון ההשלמה, עניין שיפגע ביעילות השימוש של המשתמשים במנוע החיפוש. מסקנה זו נתמכה על ידי בית המשפט השלום בתל אביב בפסק דין לביב. המשיבה טוענת, כי מאחורי מסקנה זו אף עומד הרציונל שמקדם את חופש המידע וחופש הביטוי.

  1. הסמכות העניינית ופיצול סעדים

במסגרת דיון קדם המשפט שהתקיים ביום 24.3.13 נדונו מספר סוגיות, ובכללן, בקשת המבקש להתיר לו פיצול סעדים, כמו גם שאלת הסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי להידרש לתביעה, ככל שסכום הפיצוי, לדעת המבקש, נמצא בגדר סמכותו של בית משפט השלום. המבקש ביקש להגיש התייחסות בכתב לעניין, בקשה שלה נעתרתי, ולאחר הגשת עמדת המבקש וקבלת התייחסות המשיבה לה, הוגשה השלמה מטעם המבקש. כעת הגיעה העת להכריע באלה.

לעמדת ב"כ המשיבה, נכון למועד הדיון כבר לא מופיעות המילים הפוגעניות.

  1. בפתח הדברים אציין, כי המבקש נמנע מלהגיש בקשה סדורה לפיצול סעדים והסתפק בכך שטען ברישת התובענה שיש להתיר לו פיצול סעדים כך שיוכל בעתיד, לאחר מתן צו המניעה, לאמוד את נזקיו ולהגיש תביעה כספית.

בהודעה ראשונה שהגיש המבקש לאחר הדיון נמסר, כי לאחר שהלה אמד את נזקיו, הוא הגיע לידי מסקנה שסכום הנזק אינו חורג מסכום סמכות בית משפט השלום. בנסיבות אלה, סבור המבקש, כי התייתר הצורך להכריע בבקשה לפיצול סעדים, שכן זו דרושה רק אם קיימת סמכות לבית משפט זה לדון גם בסעד הכספי. עוד נטען, שמתן צווי עשה ומניעה מסור לבית המשפט המחוזי (סעיף 8). לעמדת המבקש, בירור העילות נשוא התובענה הינו פשוט, נסוב בעיקר על עניינים משפטים לעומת

— סוף עמוד  4 —

שאלת הנזק, שמחייבת בירור ממושך, ולכן גם מטעם זה, נכון יהיה שלא לכרוך את בירור הנזק עם החבות, לא כל שכן אם תדחה טענות המבקש באשר לחבות, שאז ממילא יתייתר הצורך בבירור הנזק.

המשיבה סבורה, שאין מקום לפצל בין שאלת החבות לבין שאלת הנזק, כאשר מדובר בסעדים הנובעים מאותה עילה. במיוחד נכון הדבר, לאחר שהמבקש כבר גיבש את נזקיו והודיע שהסכום הוא בגדר סמכות בית משפט השלום. עם זאת, המשיבה בדעה שמאחר והמבקש אינו יכול להעריך את שווי צו המניעה המבוקש, אזי הסמכות לדון בתביעה מוקנית לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיוריות לפי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). לחלופין, ככל שהמבקש יתקן את התביעה ויוסיף לה סעד כספי אזי יהיה מקום להעביר את הדיון לבית משפט השלום, אשר ידון גם בצו המניעה.

  1. מבחן הסמכות העניינית של בית המשפט נגזר מהסעד המבוקש, לפי הסמכויות הקבועות בחוק בתי המשפט.

משכך, שומה עלינו לבחון מהם הסעדים המבוקשים בתובענה, וכנגזר מכך מהי הערכאה המוסמכת לדון בתובענה, ותוך מתן הדעת גם לבקשה לפיצול סעדים.

המבקש עותר לצווי מניעה וצווי עשה.

בניגוד לטענת המבקש, גם בית משפט השלום מוסמך, כעקרון, להוציא צווי עשה וצווי אל תעשה וכסמכותו לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט. אוסיף, כי סמכותו של בית המשפט ליתן צווים כאמור קבועה גם בפקודת הנזיקין, שעליה מבוססות עילות התביעה, ולמצער רובן, וללא שקיימת הגבלה המורה, כי הסמכות היא רק לבית המשפט המחוזי. בהקשר זה אפנה לסעיף 71 לפקודת הנזיקין הקובע, כי כל בית משפט אזרחי מוסמך ליתן תרופה על פי עוולה, וכן:

                  "רשאי הוא ליתן ציווי בשל עוולה גם כשלא נתבעו או לא נפסקו פיצויים או סעד   אחר".

ובסעיף 72:

                                    "ציווי יכול שיהיה צו עשה או צו אל תעשה, לשעה או לתמיד"

נבחן את כל אחת מהעוולות:

בראש וראשונה, מבסס המבקש את התביעה על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). חוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט ליתן סעדים של צווי עשה ואל תעשה לאור סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, המחיל את סעיפים 71 ו-72 לפקודת הנזיקין(ראה גם אורי שנער בספרו "לשון הרע" נבו הוצאה לאור בעמ' 147).

בנוסף, הוסמך בית המשפט בסעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, ליתן צווים נוספים כגון איסור הפצה, פרסום תיקון, או הכחשה של לשון הרע ועוד.

— סוף עמוד  5 —

משכך, אין מניעה שבית משפט השלום ידון בתביעות המבוססות על חוק איסור לשון הרע ויוסמך להעניק צווי עשה ואל תעשה כמפורט לעיל. אציין, כי בפרקטיקה הנוהגת אכן דן בית משפט השלום בתביעות מסוג זה ומעניק את הסעדים האמורים.

אדן נוסף שעליו מושתתת התביעה הוא פגיעה בפרטיות המבקש, על יסוד חוק הגנת הפרטיות. פגיעה בפרטיות היא גם עוולה לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, וחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין. חוק הגנת הפרטיות גם מסמיך את בית המשפט להורות על איסור הפצת החומר הפוגע  או השמדתו, כאמור בסעיף 29(א) לחוק הגנת הפרטיות, וזאת בצד סעדים נוספים. משכך, אין מניעה שבית משפט השלום יורה על מתן סעד לפי חוק זה.

העוולה השלישית שעל יסודה מושתתת התביעה הינה "שקר מפגיע", המוסדרת בסעיף 58 לפקודת הנזיקין. תנאי לחלות העוולה הינו, כי נגרם לנפגע נזק ממון.

משכך, המסקנה המתבקשת היא, שקיימת סמכות מקבילה לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי לדון בסעדים המבוקשים בתובענה. הערכאה שתוסמך לדון בכל מקרה נתון, תקבע לפי סכום התביעה, ובהתאם לקבוע בחוק בתי המשפט. הקושי הינו באותם מקרים שבהם נתבע רק סעד מסוג צו עשה או אל תעשה, ושאין בצידו סעד כספי. יש הגורסים, כי הסמכות במקרה זה נתונה לבית המשפט המחוזי, לאור סמכותו השיורית, כקבוע בסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט. אחרים, בדעה שהסמכות מוקנית לבית משפט השלום לאור המגמה להרחיב את סמכויות ערכאה זו, וראה בין היתר המלצות וועדת אור (דו"ח הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל, אוגוסט 1997). לא ראיתי צורך להידרש למחלוקת, וזאת כמפורט בהמשך ההחלטה.

מן הכלל אל הפרט; 

במקרה שלפניי נמנע המבקש מלעתור לחיוב המשיבה בתשלום פיצוי כספי, והסתפק, בשלב ראשון, בצווי מניעה קבועים, וביקש בתובענה היתר לפצל את סעדיו. בהמשך ההליך, לאחר ישיבת קדם המשפט, הודיע המבקש שסכום הנזק שנגרם לו הוא בסמכות בית משפט השלום, ולכן הוא סבור שאינו נדרש לבקשה לפיצול סעדים.

אין בידי לקבל את טעמי המבקש, ואפרט:

המבקש גילה דעתו כאמור, שסכום הפיצוי שיגיע לו, אם תתקבל טענת החבות, מצוי בסמכות בית משפט השלום. משכך, ושעה שעסקינן, כמפורט לעיל, בסמכות מקבילה של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי, המקום לברר את התביעה הינו לפי סכום התביעה, בין הקיים ובין הצפוי, משמע בית משפט השלום. בכך די כדי להורות שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בתובענה ולהורות על העברתה לבית משפט השלום על יסוד סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט.

לאור מסקנתי דלעיל, יש מקום לבחון את בקשת המבקש לפיצול סעדים, שכן ההליך יתברר באותה ערכאה, בית משפט השלום. הואיל וטענות הצדדים בהקשר זה כבר הונחו לפניי, סברתי שמן הראוי להכריע גם בסוגיה זו בטרם העברת ההליך לבית משפט השלום.

— סוף עמוד  6 —

פיצול סעדים מוסדר בתקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ההלכה הפסוקה מורה, כי על בית המשפט לבחון האם יש מקום שהתובע יוכל לעתור לחיוב הנתבע גם בסעד           המלא. בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט העליון בע"א 4076/00 נצחון ציפורה בראשון בע"מ נ' זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו (3) 41, בעמ' 47:

"הלכה היא כי סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול דעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד הצהרתי על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקשת  לעתור לסעד אופרטיבי, ואם התשובה לכך היא בחיוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, ובית המשפט ייטה, בדרך כלל שלא לתתו."

כן ראה: ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב (1) 85, בעמ' 90; רע"א 818/08 יואל חצרוני ואחר' נ' סביוני טופז בע"מ ואחר' (ניתן ביום 15.1.09):

            "ואכן, במצב שבו מוגשת תובענה לסעד הצהרתי, אשר מטרתה המרכזית היא לשמש כשלב ראשון של מערכה, כאשר בהמשך צפוי כי תוגש תובענה נוספת, הפעם לסעד אופרטיבי – על המבקשים להצביע בפני בית המשפט על קיומו של אינטרס לגיטימי, המצדיק פיצול התביעה למספר תובענות שונות. בנטל זה לא עמדו המבקשים כאן, מה גם שקביעתו של בית המשפט הנכבד קמא בהקשר האמור עולה בקנה אחד עם האינטרס של כלל ציבור המתדיינים".

יפים לעניין זה דברי כב' השופט עמית בת.א. (חי') 1162/06 מעדני ים (סי פוד) אלטנטיק בע"מ נ' מדינת ישראל רשות המסים (ניתן ביום 22.10.07):

"…מטרתה של תובענה לפסק דין הצהרתי היא להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא יהווה פתח להליכים נוספים. לכן, על בעל דין המגיש תביעה, לבקש את מלוא הסעדים לרבות הסעדים האפקטיביים אותם הוא מצפה לקבל בסופה של דרך, ואין זה ראוי לפצלם לתביעות שונות".

(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

יישום ההלכות דלעיל מביא לידי מסקנה שלפיה אין מקום להתיר למבקש לפצל את סעדיו:

האחרון הודיע, כי סכום הנזק כבר ידוע והוא אמד אותו; אין עסקינן בשאלה סבוכה של נזקים, ומכל מקום, המבקש לא הרחיב בעניין, כך שאין מניעה שבית המשפט יידרש למכלול יריעת המחלוקת; המבקש יכול לעתור לסעד כספי; דרך זו עדיפה מאשר פיצול ההליך לשניים וריבוי התדיינויות שלא לצורך.

טעם נוסף לדחיית הבקשה נעוץ בכך שהמבקש ביסס את התביעה גם על עוולת "שקר מפגיע". אחד מיסודות העוולה הוא הוכחה, כי נגרם לתובע נזק ממון. משכך, על המבקש לתבוע במפורש את הפיצוי הכספי שנגרם לו בגין התנהגות המשיבה.

  1. סוף דבר

לאור כל האמור נקבע בזאת כדלקמן:

— סוף עמוד  7 —

הסמכות לדון בתובענה מוקנית לבית משפט השלום.

דין הבקשה לפיצול סעדים להידחות.

על המבקש לתקן את התביעה על דרך של הוספת הפיצוי הכספי המגיע לו, לטענתו, והעומד, לגרסתו, בגבול סמכות בית משפט השלום.

המזכירות תעביר את התיק לבית משפט השלום בתל אביב יפו.

ניתנה היום ‏‏ט"ז תמוז, תשע"ג, ‏24 יוני, 2013, בהעדר הצדדים.