פס"ד צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ

ע"א 4076/00‏           נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41

____________________________________________________________________________________________________

ערעור אזרחי 00 / 4076

נצחון צפורה בראשון בע"מ

נגד

מירם זמברובסקי בע"מ

בביתהמשפט העליון בשבתו כביתמשפט לערעורים אזרחיים

[4.4.2002]

לפני השופטים א' מצא, י' אנגלרד, מ' נאור

ביתהמשפט העליון פסק:

א.    תביעת המשיבה הופנתה נגד המערערת אשר ממנה רכשה את המניות. למערערת אכן היה מעמד ועניין בתביעה, אולם בעלתדינה הישירה והעיקרית של המשיבה בעניין רישום זכותה כבעלת המניות אינה המערערת אלא החברה האחרת. החברה האחרת – שמניותיה שלה הועברו בעיסקתן של בעלותהדין – היא שהייתה אמורה לקבל את ההודעה על העיסקה, ועליה הייתה החובה לתקן את מרשם בעלי המניות שלה ולהודיע על העברת המניות לרשם החברות. כך הורה סעיף 52 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, שהיה בתוקף בזמן הרלוונטי. משנוכחה המשיבה בשנת 1989 כי רכישת המניות טרם נרשמה אצל רשם החברות, שומה היה עליה לפעול, בראש ובראשונה, נגד החברה האחרת (46ג – ה).

ב.    (1)  סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקולדעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד הצהרתי על ביתהמשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי, ואם התשובה לכך היא בחיוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, וביתהמשפט ייטה בדרךכלל שלא לתתו (47ו).

        (2)  בעניין דנן היה בידי המשיבה לתבוע כי יינתן – נגד החברה האחרת, ולא נגד המערערת – צו עשה המחייבה לרשום במרשמיה את העברת המניות ולהודיע על ההעברה לרשם החברות. נמצא שהסעד ההצהרתי שביקשה המשיבה בתביעתה היה אך סעד חלקי (47ז).

 

— סוף עמוד  41 —

        (3)  יש מקרים שבהם רשאי בעלדין להסתפק בבקשת סעד הצהרתי, ורק משזכה בסעד זה – לתבוע סעד אופרטיבי כ"השלמה" להכרה  בזכותו. ואולם "פיצול" כזה של התביעה איננו יאה למקרים שבהם הענקת הסעד האופרטיבי אינה מותנית בבירור שאלות נוספות מעבר לשאלות שבהכרעתן מותנית ההכרה בעצם קיומה של הזכות. וכזה הוא המקרה דנן (47ז – 48א).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

–          חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, סעיפים 2, 9.

–          פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, סעיף 52.

–          חוק החברות, תשנ"ט-1999, סעיפים 140(6), 299.

פסקידין של ביתהמשפט העליון שאוזכרו:

 [1]       ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ"ד כח(1) 162.

[2]        ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365.

[3]        ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846.

[4]        ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309.

[5]        רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס (לא פורסם).

[6]        ע"א 4646/90 בר-חן נ' שמעון, פ"ד מו(5) 798.

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[7]        י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995).

 

ערעור על פסקדינו של ביתהמשפט המחוזי בתלאביביפו (השופט א' סטרשנוב) מיום 27.4.2000 בה"פ 200143/98. הערעור נתקבל.

שמואל פאר, יחיאל ברונר – בשם המערערת;

אריה וירניק, תומר המר – בשם המשיבה.

 

— סוף עמוד  42 —

פסקדין

השופט א' מצא

בתובענה (על דרך המרצתפתיחה) עתרה המשיבה למתן פסקדין המצהיר על זכותה להירשם כבעליהן של ארבע ממניותיה של המערערת בחברת הצלחת יואל בע"מ (להלן, בהתאמה – המניות והחברה). החברה היא בעלת השליטה בחברה אחרת (הצלחת אפריים בע"מ), שהיא הבעלים הרשום של חלקת קרקע בראשון לציון, והמניות נושא תביעתה של המשיבה מייצגות זכות לבעלות משותפת (במושאע) בחלקה האמורה. המערערת, שכפרה בתביעה גם לגופה, הקדימה וטענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. בפתח הדיון לפניו החליט ביתהמשפט המחוזי לדחות את טענת ההתיישנות, ולאחר ששמע את הראיות והטענות, פסק לקבל את תביעת המשיבה. הערעור שלפנינו מופנה נגד ההחלטה לדחות את טענת ההתיישנות וכן נגד פסקהדין המעניק למשיבה את הסעד שנתבקש בתביעתה.   

2.      בהסכם שנכרת ביניהן בשנת 1974 התחייבה המערערת להעביר למשיבה את המניות תמורת סך 100,000 ל"י. במועד חתימת החוזה שילמה המשיבה למערערת, כתשלום ראשון על חשבון התמורה, סך 50,000 ל"י. באותו המעמד חתמה בעלת השליטה במערערת (גב' צפורה שימילביץ) על שטר העברת מניות. הואיל והמניות ייצגו זכויות בנכס מקרקעין, והעברתן הטילה על המערערת חבות בתשלום מס שבח, הוסכם בין הצדדים כי את יתרת חובה בגין התמורה (50,000 ל"י) תפקיד המשיבה בידי באכוח המערערת, עורךהדין יעקב ברטלר, בצירוף הוראה להעביר סכום זה למערערת לאחר שזו תשלם את מס השבח בגין העיסקה. במועד מאוחר יותר שילמה המערערת את מס השבח. בידי המשיבה מצוי שטר העברת המניות, אך נסיבות העברתו לידיה לא נתבררו לאשורן.  

בשנת 1989 התברר למשיבה, כי אף שמאז כריתת ההסכם חלפו כחמשעשרה שנה, המניות עודן רשומות בבעלות המערערת. היא פנתה אל רשם החברות בבקשה לתקן את הרישום בהסתמך על שטר העברת המניות שבידה, אך הרשם סירב לעשות כן בטרם יוגש לוטופס העברת מניות, חתום בידי החברה. למנהלי המשיבה הוברר כי מנהל החברה יוסף גליננסקי נפטר, וכי החברה לא מינתה מנהל אחר תחתיו. כן הוברר להם, כי גם יצחק גליננסקי (אביה של גב' שימילביץ), מי שהיה בעל דברם הישיר בעיסקת העברת המניות, הלך לעולמו. בצר להם פנו מנהלי המשיבה לעורךהדין ברטלר,

 

— סוף עמוד 43 —

שבניסיון לסייע להם כתב לרשם החברות (ביום 5.7.1989), כי המערערת מכרה את המניות למשיבה. משגם מכתב זה לא סיפק את הרשם, וכנראה לאחר ששבו ונועצו בעורךדין ברטלר, פנו מנהלי המשיבה למנהלת המערערת, גב' שימילביץ, בבקשה כי תחתום על הטופס. אך גב' שימילביץ השיבה את בקשתם ריקם. היא טענה, כי מן הנתונים שבידה אין עולה כי המשיבה אכן שילמה למערערת את יתרת תמורתן של המניות. לפיכך סירבה לאשר את העברת המניות בטרם תציג המשיבה מסמך המאשר את התשלום, אלא שבידי המשיבה לא היה כל מסמך, זולת שטר העברת המניות. 

3.      מקץ תשע שנים נוספות (בשנת 1998) הגישה המשיבה את תביעתה לביתהמשפט המחוזי. המערערת טענה כי התביעה התיישנה ודינה להידחות. בהגנתה לגוף העניין נטען כי המשיבה לא שילמה לה מעולם את המחצית השנייה של תמורת המניות בהתאם להסכם, ובכך פקעה זכותה לקבלת המניות. בפתח הדיון בתביעה חזרה המערערת על טענת ההתיישנות בהתבסס על העובדה שמאז כריתת ההסכם (שנחתם בשנת 1974) חלפו כעשרים וארבע שנים. בתשובתו טען באכוח המשיבה, כי תביעה לתיקון פנקס החברים של חברה הסומכת על שטר העברת מניות המעיד על זכותו של התובע, אינה נתונה כלל להתיישנות. ביתהמשפט הודיע כי החליט לדחות את טענת ההתיישנות וכי נימוקיו להחלטה זו ייכללו בפסקהדין. 

מחלוקתן העובדתית של בעלותהדין התמקדה בשאלה אם ומתי שילמה המשיבה למערערת את המחצית השנייה של התמורה. גירסת המשיבה הייתה כי עוד בשנת 1974 שילמה למערערת – לידי המנוח יצחק גליננסקי – את יתרת חובה בגין התמורה, בסך 50,000 ל"י. בהסתמך על עדויות מנהלי המשיבה ועורךדין ברטלר שהעיד מטעמה, ושהיו מהימנות עליו, אימץ ביתהמשפט גירסה זו, ועל יסודה הצהיר בפסקדינו שהמניות נושא המחלוקת הן בבעלותה של המשיבה. בפסקהדין נכללו גם הנימוקים להחלטת השופט לדחות את טענת ההתיישנות. וכך נימק ביתהמשפט החלטה זו:"לא מצאתי על שום מה תחול כאן טענת ההתיישנות לגבי זכויות שרכשה המבקשת בשנת 1974, שילמה בעבורן את מלוא התמורה – כפי שנקבע לעיל – וכל שהיא מבקשת עתה הינה הצהרה ורישום הזכויות כחוק…

המדובר איפוא, בתובענה להצהיר על זכות שנרכשה כדין, ולא על אכיפת הסכם שנערך או הקניית זכויות שלא היו קיימות קודם לכן".

4.      המערערת משיגה לפנינו הן על דחיית טענתה שעל התביעה חלה התיישנות, והן על צדקת הכרעתו של ביתהמשפט בתובענה. אני סבור כי נימוקו של השופט

 

— סוף עמוד 44 —

המלומד אינו יכול לבסס את דחייתה של טענת ההתיישנות. השופט, כעולה מנימוקיו, מצא מקום להבחין, לעניין תחולת דיני ההתיישנות, בין תובענה להצהיר על זכות שנרכשה לבין תובענה לאכיפת הסכם או להקניית זכויות. אך כבר נפסק, כי תביעה לתיקון פנקס החברים של חברה, הגם שהיא נסמכת על זכות שנרכשה, נתונה להתיישנות (ראו:ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ [1], בעמ' 165; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ (להלן – פרשת רוז'נסקי [2]), בעמ' 369 וע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [3], בעמ' 850 ואילך). כן יש להזכיר, כי בעניין רוז'נסקי [2] (בעמ' 369) ציין השופט בך כי הכלל שלפיו טענת ההתיישנות עשויה להתקבל גם ביחס לתביעה לקיום זכות, שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא, עולה מלשון חוק ההתיישנות עצמו, שבו נקבע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). כשלעצמי, הריני נכון להניח כי יימצא מי שיבקש לחלוק על נכונותן של הלכות אלו ולהצדיק סטייה מהן. אך, בכל הכבוד, לא מצאתי כי השופט המלומד נתן את דעתו על הלכות אלו. למצער יש לומר, כי אם סבר השופט שמוצדק לאבחן את המקרה הנדון מן המקרים שנדונו באסמכתאות הנזכרות, היה עליו לפרש את מסקנתו ולנמקה.

5.      נמצא כי נימוקו של ביתהמשפט המחוזי לדחיית טענת ההתיישנות אינו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של ביתמשפט זה. מכך אין נובע כי היה על ביתהמשפט המחוזי לקבל את טענת ההתיישנות. שכן, אף אם נקבע כי תביעת המשיבה נתונה עקרונית להתיישנות – ובענייננו הריני נכון להניח שאלה זו בצריך עיון – הרי שההכרעה בטענת ההתיישנות חייבה התייחסות לכמה שאלות שלא נדונו כלל בפסקדינו של ביתהמשפט המחוזי, ושבחלקן הצריכו גם הכרעה עובדתית. כך, בין היתר, היה על ביתהמשפט לקבוע את תקופת ההתיישנות החלה על התביעה, בהתאם לסיווגה הראוי – כתביעה "במקרקעין" (שמא במקרקעין "מוסדרים"), או כתביעה "בשאינו מקרקעין". כן היה עליו לקבוע מאיזה מועד יש למנות את ההתיישנות: כלום משנת 1974, אשר בה, כטענת המשיבה, שילמה למערערת את יתרת מחיר המניות, או שמא משנת 1989, אשר בה, כטענת המשיבה, נודע לה לראשונה כי הרישום אצל רשם החברות לא שונה. זאת ועוד,מגירסת עורךדין ברטלר, שהעיד במשפט מטעם המשיבה, עלה כי המנוח יצחק גליננסקי, אביה של מנהלת המערערת ומי שהיה בעל דברם של מנהלי המשיבה בעיסקה נושא המחלוקת, סיפר לו בשעתו כי מנהלי המשיבה שילמו לידיו במישרין את יתרת מחיר המניות. עדות זו עוררה, לכאורה, את השאלה אם די במה שאמר עורךדין ברטלר, על יסוד מה ששמע מאביה המנוח של גב' שימילביץ, כדי להוות הודיה בזכותה של המשיבה (במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות) הקושרת את המערערת. להכרעה בכל אחת מן השאלות הללו יש השלכה ברורה על ההכרעה בסוגיה המהותית שנשנתה

 

— סוף עמוד 45 —

במחלוקת בין בעלותהדין:האם תביעת המשיבה התיישנה, אלא שביתהמשפט המחוזי, מתוך שהניח שהתביעה אינה נתונה כלל להתיישנות, לא נדרש לבירורן של שאלות אלו. 

6.      אך הגעתי לכלל מסקנה כי גם בהנחה שתביעתה של המשיבה לא התיישנה, המשיבה לא הייתה זכאית לקבלת הסעד ההצהרתי שנתבקש בתביעתה:ראשית, משום שתביעתה לא הופנתה כלפי בעלתהדין הנכונה; שנית, בשל מהות הסעד שנתבקש עלידיה. לנוכח מסקנה זו שאותה אבאר להלן אפטור את עצמי מן הדיון בטענות באיכוח הצדדים בערעור, שעסקו – כמו בדיון לפני הערכאה הראשונה – בסוגיית ההתיישנות ובשאלה העובדתית אם שילמה המשיבה למערערת את יתרת התמורה בעבור המניות.   

7.      תביעת המשיבה הופנתה נגד המערערת אשר ממנה רכשה את המניות. למערערת אכן היה מעמד ועניין בתביעה, אולם בעלתדינה הישירה והעיקרית של המשיבה בעניין רישום זכותה כבעלת המניות אינה המערערת אלא החברה. בצדק טענה המערערת לפני הערכאה הראשונה, וחזרה על טענתה גם לפנינו, כי החברה היא צד דרוש להליך וכי על המשיבה חלה חובה לצרפה כנתבעת. אכן, החברה – שמניותיה שלה הועברו בעיסקתן של בעלותהדין – היא שאמורה הייתה לקבל את ההודעה על העיסקה, ועליה הייתה החובה לתקן את מרשם בעלי המניות שלה (או בשמו הקודם:"פנקס החברים") ולהודיע על העברת המניות לרשם החברות. כך הורה סעיף 52 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, שהיה בתוקף בזמן הרלוונטי, וכך מורים עתה סעיפים 299 ו140(6) לחוק החברות, תשנ"ט-1999. משנוכחה המשיבה בשנת 1989 כי רכישת המניות טרם נרשמה אצל רשם החברות, שומה היה עליה לפעול בראש ובראשונה נגד החברה. יתרעלכן,פניית המשיבה אל מנהלת המערערת לא יכלה לקדם את עניינה, שהלוא גם אילו חתמה גב' שימילביץ על טופס העברת המניות, כבקשת מנהלי המשיבה, לא היה בכך כדי לקיים את דרישת רשם החברות. הא ראיה, כי גם המכתב (מיום 5.7.1989) ששיגר עורךדין ברטלר לרשם החברות, ובו העיד כי המערערת מכרה את המניות למשיבה, לא סיפק את הרשם.        

בלי לנקוט כל עמדה בשאלה אם למשיבה אכן נתונה זכות כלשהי כלפי החברה, נראה לי נכון להעיר כי לא מן הנמנע שפנייה ישירה אל החברה הייתה עשויה לחסוך למשיבה את הצורך בהתדיינות. הראיות שהוצגו במשפט כללו העתק מסמך הנחזה כפרוטוקול מישיבה של הנהלת החברה והכולל החלטה לאשר את העברת המניות מן המערערת למשיבה. המסמך אינו מונה את שמות המשתתפים בישיבה ואינו נושא תאריך, אך יש עליו חתימה, הגם ששמו ותוארו של החותם לא צוינו. פנייה ישירה אל

 

— סוף עמוד 46 —

בעלי המניות של החברה – ויודגש כי השליטה בחברה נחלקת בין בעלי מניות רבים שהמערערת היא רק אחת מהם – אפשר שהייתה מעלה כי החברה אכן קיבלה דיווח על השלמת עיסקתן של בעלותהדין ואף החליטה לאשר את ההעברה, וכי אך מחמת טעות לא תיקנה את המרשם הפנימי שלה ולא דיווחה על השינוי לרשם החברות. קרוב להניח, כי הסכמת החברה לעובדות אלו הייתה עשויה להניח גם את דעתה של המערערת; המשיבה לא הייתה נזקקת לנקיטת הליכים משפטיים למימוש זכותה, ובכך הייתה נחסכת ממנה טענת ההתיישנות (ע"א 522/71 בנין נ' בנין [4], בעמ' 327).     

בתביעתה ציינה המשיבה, כי משלא מונה לחברה מנהל אחר תחת מנהלה שנפטר (מר יוסף גליננסקי), שוב אין לחברה מנהל שניתן לפנות אליו, וכיוון שלה עצמה אין מעמד לבקש כינוס האספה הכללית של החברה לצורך מינוי מנהל חדש, הריהי פונה לביתהמשפט בבקשת סעד. ממה שכבר הוער עולה, שלכאורה היה בידי המשיבה לעשות יותר משעשתה בניסיון להגיע למימוש זכותה בלי להיזקק לנקיטת הליך משפטי. אך גם אם מקבלים את עמדת המשיבה כי בנסיבות שאליהן נקלעה לא ראתה מנוס מהגשת תביעה, מתחייבת המסקנה שאת תביעתה היה עליה להגיש בראש ובראשונה נגד החברה. יצוין כי המשיבה עצמה – כעולה מן הטענות שנכללו בגוף תביעתה – הייתה ערה לכך שהחברה הינה בעלתדין דרושה בהליך. את הימנעותה מצירופה של החברה כנתבעת תירצה בפטירת מנהלה של החברה ובמחדלה של החברה למנות מנהל אחר תחתיו. נראה לי כי התפתחויות אלו לא שינו את פני הדברים. החברה לא חדלה מלהתקיים עם פטירת מנהלה, ופטירת המנהל לא מנעה מן המשיבה מלהזמינה לדין בדרך הקבועה לכך. מחדלה לעשות כן הפך את תביעתה להליך סרק:מאחר שהחברה לא צורפה כנתבעת, הרי שהסעד אשר הוענק למשיבה איננו מחייב אותה כלל.

8.      אשר למהות הסעד שנתבקש:המשיבה ביקשה בתביעתה כי יוצהר על זכותה להירשם כבעלת המניות. הלכה היא כי סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקולדעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד הצהרתי על ביתהמשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי, ואם התשובה לכך היא בחיוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, וביתהמשפט ייטה, בדרךכלל, שלא לתתו:רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס [5], בפיסקה 5; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [7], בעמ' 563-562. בענייננו היה בידי המשיבה לתבוע כי יינתן – נגד החברה (ולא נגד המערערת) – צו עשה, המחייבה לרשום במרשמיה את העברת המניות ולהודיע על ההעברה לרשם החברות. נמצא שהסעד ההצהרתי שביקשה המשיבה בתביעתה היה אך סעד חלקי. אמנם יש מקרים שבהם רשאי בעלדין להסתפק בבקשת סעד הצהרתי, ורק משזכה בסעד זה – לתבוע

 

— סוף עמוד 47 —

סעד אופרטיבי כ"השלמה" להכרה בזכותו (ע"א 4646/90 ברחן נ' שמעון [6], בעמ' 806). ואולם, "פיצול" כזה של התביעה איננו יאה למקרים שבהם הענקת הסעד האופרטיבי אינה מותנית בבירור שאלות נוספות מעבר לשאלות שבהכרעתן מותנית ההכרה בעצם קיומה של הזכות. וכזה הוא המקרה שלפנינו.

9.      די בשני טעמים אלה – איצירופה של החברה כנתבעת בתביעת המשיבה ובקשת המשיבה למתן סעד הצהרתי במקום שהיה בידה לעתור לסעד אופרטיבי – כדי להוביל לקבלת הערעור ולביטול פסקדינו של ביתהמשפט המחוזי. בנסיבות העניין, ולאור טעמי ההכרעה, נראה לי נכון שלא לדחות את תביעת המשיבה אלא להסתפק במחיקת כתבתביעתה על הסף. אם לא יעלה בידי המשיבה להשיג את מבוקשה בפנייה ישירה אל החברה, תהא היא רשאית להגיש תובענה חדשה למתן צו עשה נגד החברה. בהיותה של המערערת צד מעוניין על המשיבה לצרפה לתובענתה כנתבעת נוספת. בגדר ההליך החדש יהיו הצדדים רשאים להעלות כל טענה, ואם מצד הנתבעות, או מי מהן, תועלה טענת התיישנות, יהיה על ביתהמשפט לשוב ולפסוק גם בטענה זו.

10.    סיכומו של דבר:הערעור מתקבל, כמבואר בפיסקה 9. המשיבה תשלם למערערת שכר טרחת עורךדין, בשתי הערכאות, בסך 30,000 ש"ח.

השופט י' אנגלרד             אני מסכים.

השופטת מ' נאור              אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסקדינו של השופט מצא.

ניתן היום, כ"ב בניסן תשס"ב (4.4.2002).