פס"ד בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר

ע"א 227/77‏ בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85

____________________________________________________________________________________________________

ערעור אזרחי מס' 77 / 227

בנק ברקליס דיסקונט בע"מ

נגד

1. יצחק ברנר
2. אירנה ברנר

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[28.6.77, 27.10.77]

לפני השופטים שמגר, בן-פורת, לוין

חוק השומרים, תשכ"ז1967-, ס"ח 52 – תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-, ק"ת 1869 תקנות 19, 29 [תוקנה: ק"ת, תשל"ד, 1018], 44, 45, 46, 47, 314, 143 (7) – חוק בתי המשפט, תשי"ז1957-, ס"ח 148, סעיף 34.

רשות הערעור בענין זה הוגבלה לשאלה אם מן הראוי ליתן למשיבים סעד על דרך של הצהרה, כאשר יש בידיהם לתבוע סעד כספי.

°

בית-המשפט העליון פסק —

א.    (1)  מתן פסק-דין על דרך של הצהרה ענין הוא לשיקול-דעתו של בית-המשפט המתבקש לתתו, ואין בית-המשפט שלערעור מתערב במסקנותיו, אלא אם כן הגיע אליהן לפי אמות-מידה מוטעות.

        (2)  אין נותנים לתובע סעד ,של הצהרה רק כדי לפנות דרך לפשרה, או כדי שפסק-הדין ישמש לחץ מוסרי על בעל-הדין כנגד.

        (3)  לכאורה אין בהכרעה בהתדיינות פלונית כדי לקשור מתדיינים אחרים, שאינם צדדים לה, ולכאורה אין בית-המשפט צריך להכריע אלא בפלוגתה ממשית, הנוגעת לבעלי הדין ,שלפניו.

        (4)  העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי; שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על שיקול זה רק אם יש ביכלתו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר.

        (5)  המטרה שלמענה נתבקשה ההצהרה מהווה אחד השיקולים המובאים בחשבון בגדר שיקול-דעתו של בית-המשפט אם להיעתר למבקש הסעד ההצהרתי.

— סוף עמוד 85 —

        (6)  במקרה דנן גילו המשיבים דעתם שההליך הנדון ישמש אך שלב בהתדיינות נוספת, והם לא הצביעו על קיום אינטרס לגיטימי שיש בו כדי להצדיק היעתרות לבקשתם.

        (7)  כאשר מסורה הענקת הסעד לשיקול-דעתו של בית-המשפט, הרשות בידו להימנע מהענקת הסעד, אם יש בכך כדי לטפח דיון משפטי כפול.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1]        ע"א 440/70 הודא עלי מוחמד ע'אנם נ' ריא פיאד מוחמד ע'אנם, פ"ד כו (2) 829, 837.

[2]        בג"ץ 252/60 יחיא זכריה סיאני נ' מנהל המוסד לביטוח לאומי, ירושלים, פ"ד יד 2582; פ"ע מט 25.

[3]        ע"א 694/75 מרסל אלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל (2) 382, 388.

[4]        ע"א 288/64 מרדכי יעקובוביץ נ' החברה להוצאת אנציקלופדיה בע"מ, פ"ד יח (4) 339.

[5]        ע"א 464/75 פרומוטפין נ' שלמה קלדרון, פ"ד ל (2) 191.

[6]        ע"א 26/49 יצחק דיאבילה נ' יצחק סלונים, פ"ד ה 298, 304; פ"ע ד 10.

[7]        ע"א 436/59 נפתלי נחום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 145; פ"ע מג 230.

[8]        ע"א 104/51 אברהם רינדפלייש נ' לאה שורצמן, פ"ד ח 695; פ"ע טו 380.

[9]        ע"א 257/57 הניה ברנט נ' מיכאל ברנט, פ"ד יב 565, 585; פ"ע לג 328.

[10]     ע"א 413/68 לאה קניג נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בישראל, פ"ד כג (1) 627.

[11]     ע"א 138/67 חיים אבני נ' איטה קריצר, פ"ד כא (2) 783.

[12]     ע"א 61/76 מרדכי רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד לא(1) 281.

[13]     ע"א 368/64 בית זיוה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד יח (4) 561.

[14]     ע"א 320/60 יצחק ברכה נ' איחוד עולי בולגריה, פ"ד יד 2583; פ"ע נ 31.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

[15]     Russian Commercial and Industrial Bank v. British Bank for Foreign Trade Limited (1921) 2 A.C. 438; 90 L.J.K.B. 1089; 126 L.T. 35; 37 T.L.R. 919; 65 Sol. Jo. 733 (H.L.).

— סוף עמוד 86 —

[16]     Byrne v. Herbert and another (1965) 3 All E.R. 705; (1966) 2 Q.B. 121; (1966) 2 W.L.R. 19; 110 Sol. Jo. 15.

[17]     Re Associated Tranformer Manufacturers’ Agreemnt (No. 2) (1971) 1 All E.R. 409; (1970) 1 W.L.R. 1589; 114 Sol. Jo. 824.

[18]     Guaranty Trust Company of New York v. Hannay and Company (1915) 2 K.B. 536; 84 L.J.K.B. 1465; 113 L.T. 98; 21 Com. Cas. 67 (C.A.).

הערות:

לפסק-דין הצהרתי, עיין: ע"א 130/76 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' יצחק בסה, פ"ד לא (3) 157; ע"א 150/56 בית אולפנא רבתא עיטור רבנים, ירושלים נ' יעקב אשלג, פ"ד יא 804; פ"ע כט 42; ע"א 238/53 אהרן כהן ו-בלה בוסליק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח; 4 פ"ע יד 278.

ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט ש' ה' לובנברג) מיום 18.1.77 בתיק המ' פתיחה 6750/76. הערעור נתקבל.

ד"ר י' רוטנשטרייך ו-ד"ר א' גולדנברג – בשם המערער; ר' כספי – בשם המשיבים

פסק-דין

השופט לוין: 1. בערעור זה מתעוררת השאלה אם מן הראוי ליתן למשיבים סעד על דרך של הצהרה, כאשר יש בידיהם לתבוע סעד כספי.

2. המשיבים הפקידו דברי ערך השייכים להם בשתי כספות אשר בסניף הבנק המערער ברחוב ז'בוטינסקי 54 ברמת-גן לפי שני מסמכים בכתב, מיום 1.12.1972 ומיום 27.5.1973. במועד בלתי-ידוע בין יום 30.1.1976 ליום 1.2.1976 נגנבו מהכספות דברי ערך, ששוויים, לפי גרסת המשיבים, כ150,000- ל"י.

בהמרצת-הפתיחה, נשוא הערעור, עתרו המשיבים למתן הצהרה, כי המערער הינו "שומר שכר" ולחלופין "שומר חינם" של דברי הערך הנזכרים, כמשמעותו של דיבור זה בחוק השומרים, תשכ"ז1967-, כי אחריותו של המערער כלפי המשיבים תיקבע בהתאם לכך וכי לפי המסמכים האמורים אחראי המשיב לכל אבדן או נזק שנגרמו לדברי הערך. בסעיף 3 לנימוקי הודעת-הבקשה פירטו המשיבים, כי מתן הסעד המבוקש יבהיר עקרונית את מערכת הזכויות והחובות שבין בעלי-הדין ואת אחריותו של המערער כלפיהם. בסעיפים 4 ו5- להודעת-הבקשה נכתב לאמור:

"4. ההצהרה המבוקשת דרושה ל(משיבים) לשם הבהרתה של סוגיה משפטית עקרונית שתעמוד על הפרק שעה שתתברר תובענתם של (המשיבים) כנגד (המערער) בגין ועקב מעשה של גניבת דברי ערך מהכספת.

— סוף עמוד 87 —

5. בקזשה זו אינה נועדת למיצוי הזכויות והתביעות הכספיות של (המשיבים) כלפי (המערער) ו(המשיבים) שומרים לעצמם את הזכות לתבוע מה(מערער) את כל נזקיהם בגין ועקב מעשה הגניבה של דברי הערך מהכספות וזאת בעילות של הפרת ההסכמים… או בעילות של נזיקין בגין מעשה רשלנות ו/או בעילות אחרות כלשהן".
6. בתחילת הדיון בהמרצת-הפתיחה טענו פרקליטי המערער, כטענה טרומית, שעל בית-המשפט לדחות את הבקשה על-הסף, לאור העובדה שהמשיבים נמנעו מלתבוע את הסעד הכספי שבגררה וכן נוכח סברתם שההחלטה בבקשה עשויה שלא להכריע במכלול הפלוגתאות שבין בעלי-הדין ועשויה לשאת אופי אקדמי גרידא. השופט המלומד דחה את הטענה הטרומית ונשיא בית-משפט זה נתן למערער רשות לערער אך לענין השאלה שהוצגה בראש פסק-דין זה; אף-על-פי-כן ראו הפרקליטים לנכון להיזקק בטיעוניהם אף

לשאר הפלוגתאות שנדונו בבית-משפט קמא. אין צורך לומר שאנו נצמצם את פסק-דיננו אך לשאלה שהועמדה לדיון על-ידי הנשיא.

4. מתן פסק-דין על דרך של הצהרה ענין הוא לשיקול-דעתו של בית-המשפט המתבקש לתתו, המכלכל את צעדיו לפי הנסיבות: ע"א 440/70, [1], ואין בית-משפט זה מתערב במסקנותיו אלא אם כן הגיע אליהן לפי אמות-מידה מוטעות. כיצד נימק השופט המלומד את החלטתו? בעת ובעונה אחת עם גניבת תכנה של כספת המשיבים נפרצו עוד 250 כספות והשופט המלומד סבר, שהכרעה במעמדם של המשיבים עשויה לחסוך הגשת 250 תביעות נוספות, שיכול ותתבררנה לפני שופטים שונים ותביא לאחידות ההלכה. השופט המלומד סבר, כי המשיבים הגישו לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו גם תובענה כספית בענינם; בכך הוא נתפס לטעות, שכן התובענה הכספית שבה מדובר הוגשה על-ידי בעלי כספת אחרת ולא היתה מחלוקת בבית-משפט קמא, שהנתונים בשתי התובענות אינם זהים. בחילופי הדברים שבין הפרקליטים שנתקיימו לפני השופט המלומד, הצהיר מר כספי, בשם המשיבים במפורש, שאין הוא מקשר את תובענתם לתביעות בעלי הכספות האחרים (ראה ע' 21 לפרטיכל) וכבר לנוכח הצהרה זו אין נימוקו של השופט יכול לעמוד. לא זו אף זאת: לכאורה אין בהכרעה בהתדיינות פלונית כדי לקשור מתדיינים אחרים, שאינם צדדים לה, ולכאורה אין בית-המשפט צריך להכריע אלא בפלוגתה ממשית, הנוגעת לבעלי-הדין שלפניו. היו מעוניינים רבים בתובענה אין מניעה שיצטרפו כתובעים לה כאמור בתקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-, או שיגישו תביעת ייצוג, כאמור בתקנה 29, במידה שענינם בא בתחומיה של אותה תקנה, אך הדבר לא נעשה במקרה דנן.
5. טעמו השני של השופט המלומד היה שמתן הסעד- ההצהרתי עשוי להקל על בעלי הדין לנהל משא-ומתן ביניהם וזהו שיקול לגיטימי לזכות המשיבים. השופט תמך

— סוף עמוד 88 —

יתידותיו לענין זה ב-ע"א 440/70, [1], בפסקה מפסק-דינו של מ"מ הנשיא (לפי תארו אז) השופט זוסמן ב-ע' 837, שענינה שריון זכותו של בעל-דין שניתן לו סעד של הצהרה. דא עקא שבפסק-דין זה לא נדונה כלל השאלה אימתי ייזקק בית-המשפט לתובענת הצהרה כשיש לתובע סעד שבגררה, אלא בית-המשפט דן בשאלה מה תוצאות פסק-הדין ההצהרתי לאחר שכבר ניתן; לא כל שכן לא נאמר דבר בפסק-הדין על אודות הפעלת שיקול-הדעת לטובת מבקש הסעד ההצהרתי על-מנת שבעל-הדין שכנגד יונע להיכנס עמו למשא-ומתן לקראת פשרה.

הלכה פסוקה היא מלפני בית-משפט זה, כי אין נותנים לתובע סעד של הצהרה רק כדי לפנות דרך לפשרה: בג"ץ 252/60, [2], או כדי שפסק-הדין ישמש לחץ מוסרי על בעל-הדין שכנגד: ע"א 694/75, [3]; לפיכך גם נימוקו זה של השופט אינו יכול לעמוד.

6. עוד סבר השופט המלומד, שהצהרתם של המשיבים, בסעיף 5 לנימוקי הבקשה, שיש בדעתם לנקוט הליכים לתשלום סכום כסף נגד המערער, אינה צריכה להיות בעוכריהם וזאת משני טעמים: ראשית, יש להבין את האמור בסעיף הנ"ל כהודעה מטעם המשיבים על-פי התקנות 46-44, כי הם שומרים, להזדמנות אחרת, אם היא תתעורר, זכות להגיש

תביעה לסעד; שנית, כי חל שינוי בהלכה והיום נוטה בית-המשפט למתן סעד הצהרתי אפילו נמנע התובע מלתבוע סעד מהותי שבגררה, שהוא יכול לתבעו. לשני טעמים אלה אינני מסכים.

7. כמו שהוסבר ב-ע"א 440/70, [1], הנ"ל (בע' 837) אין תביעת הצהרה צריכה ביסוס על עילה כתביעת סעד מהותי, ובתביעה כזו קשה לדבר על מיצוי העילה ולנהוג כלפיה כמצוות תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-; לפיכך אין התובע נזקק לענינה לרשות לפיצול הסעדים באותה עילה, כמצוות תקנה 46; (אך יצויין שאילו חלה תקנה 46 במקרה דנן לא היו המשיבים יוצאים ידי חובתם בהודעה בלבד). חוזרת איפוא השאלה למקומה, אם הצהרתם המפורשת של המשיבים שיש בדעתם להגיש תביעה כספית לאחר שיזכו בהצהרה, יש בה כדי למנוע מתן פסק-הדין המבוקש על-ידם.
8. פסקי-הדין שצוטטו על-ידי השופט המלומד אינם תומכים בטעם השני שהובא לעיל הנה כי כן ב-ע"א 288/64, [4], עתר המבקש למתן סעד הצהרתי שהיה מכוון בעיקרו לקבוע שהמו"לית של האנציקלופדיה העברית חייבת לספק לו את כרכיה, שייצאו לאור בעתיד, במחיר שהיה מוסכם על בעלי-הדין מלכתחילה. לגבי כרכים אלה לא יכול היה המבקש לקבל צו עשה ולפיכך נפתחה לפניו הדרך לקבלת סעד הצהרתי; היה למבקש אינטרס לגיטימי לקבל סעד של הצהרה ללא מתן סעד נוסף שבגררה. ב-ע"א 464/75, [5], עתרו התובעים למתן הצהרה, כי אסור לנתבעת למכור בישראל מערכות מפורקות של רהיטים מיובאים מרומניה ולהרכיב רהיטים אלה על-ידי מישהו אחר זולתם. נתברר שבהיות המדובר בחוזה, שיש בו משום כפיה לקבל שירות אישי, לא יכלו התובעים לזכות בסעד המבוקש על-ידם ובמקום זה נתן בית-המשפט המחוזי

— סוף עמוד 89 —

לתובעים סעד של הצהרה, שעל-פיה הנתבעים הפרו את החוזה. היה לתובעים אינטרס לגיטימי לסעד שלו עתרו, כדי לקבל הדרכה כיצד על בעלי-הדין לנהוג בעתיד; רק משהוכח שאין התובעים יכולים לקבל את ההצהרה שלה עתרו, נתן להם בית-המשפט הצהרה מצומצמת יותר, כאשר נוכח לדעת שאין מקום לדחות את התביעה כליל.

בענין Russian Commercial and Industrial Bank v. British Bank for Foreign
[15] Trade, Ltd. (1921): שעל דברי אחד מהשופטים שדנו בו, לורד דונדין (Dunedin), סמך בית-משפט זה את ידו: ע"א 26/49, [6], נעתר בית-המשפט למתן סעד של הצהרה לבנק התובע לאמור, שהוא חייב להחזיר את חובו ברובלים רוסיים ולא בלירות שטרלינג. אכן בפסק-דין זה מסתמנת גישה מרחיבה להפעלת שיקול-דעתו של בית המשפט למתן סעד הצהרתי ובעקבותיה אין בתי-המשפט בישראל נוהגים צרות-עין בנתינתו: ע"א 436/59, [7]; אך גם בפסק-דינו של לורד דונדין אין קביעה ששומה על בית-המשפט ליתן לתובע סעד של הצהרה, כענין שבשגרה, מקום שיש ביכלתו לעתור למתן סעד שבגררה. בעיקרו של דבר היה לבנק התובע אינטרס לגיטימי לקביעת זכויותיו כדי לשקול אם כדאי לו לפרוע את חובו לפני הגיע זמן פרעונו.

מצאנו איפוא שהשופט המלומד לא הפעיל את שיקול-דעתו לפי אמות-מידה נכונות.

9. מכוח סעיף 34 לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957-, ותקנה 47 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-, מוסמך בית-המשפט להעניק לתובע סעד של הצהרה אפילו לא תבע את הסעד הממשי שבגררה. בנסיבות אלה שומה על בית-המשפט לקבוע נקודת איזון בין שני אינטרסים מנוגדים: האינטרס של הנתבע שלא יוטרד פעמיים בשל אותו ענין, בנסיבות שבהן פיצול הסכסוך לתובענות שונות עשוי להוות שימוש לרעה בהליכי בית משפט מחד, והאינטרס של התובע, בנסיבות, המיוחדות של הענין הממשי הנדון, לקבל הצהרה בלבד באותו שלב. העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר. מקרה אחד קיים כאשר נבצר מן התובע לקבל את הסעד המלא. הנה כי כן, ב-ע"א 26/49, [6], נאמר מפי הנשיא, השופט זמורה, בע' 304:

"כפי שאמרתי, אין המבקש יכול כיום להגיש תביעה לביצוע זכות ברמיצר. אני מזכיר זאת במיוחד, מפני שלא הייתי נוטה למתן פסק-דין הצהרתי בשעה שאדם יכול להגיש תביעה לביצוע זכותו".

והשווה גם ע"א 104/51, [8], ע"א 257/57, [9], בע' 585, מקרה שני עשוי להתקיים כשהתובע עותר למתן סעד הצהרתי כדי לנקות את שמו: ע"א 413/68, [10], מקרה

— סוף עמוד 90 —

שלישי הוא המקרה שבו מבקש התובע הדרכה כיצד עליו לפעול, כגון כשהוא עותר לפירוש חוזה לפי תקנה 314 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-.

פרקליט המשיבים ציטט לענין זה פסקה מספרו של Anderson, Actions for Declaratory Judgments, Vol. 1, ss 229, p. 513 שבו נאמר:

“It may be stated, generally, that the mere fact that the filing of action and granting of a declaration of rights therein operates to anticipate the adjudication of the same rights in another action or proceeding, is no ground for the court to refuse to assume jurisdiction, and make such adjudication. Indeed, it may be said that in every case where the plaintiff seeks a declaration of non-liability, there is an anticipation of trial and adjudication of the issues in another action”.

הדברים אמורים בנתבע העותר למתן הצהרה שאינו חייב את הסכום הנדרש ממנו ועל-ידי כך הוא מקדים את התובע העומד להגיש נגדו תובענה ולא בתובע התובע רק מקצת סעדו כמו במקרה שלפנינו. לתובע המקדים תרופה למכה יכול ויהיה אינטרס לגיטימי לקבל את הסעד שלו הוא עותר ואין בין הסוגיה שנדונה באותה מובאה, לבין הסוגיה שלפנינו ולא כלום. לא מן הנמנע הוא, שלו עתר הבנק למתן הצהרה שאין הוא חייב

למשיבים מאומה, תוך כדי הצהרה שאם בקשתו תידחה הוא ישלם למשיבים את שהם תובעים, עשוי היה בית-המשפט להיעתר למבוקשו על-מנת ליתן לו הדרכה אם לשלם למשיבים את שהם דורשים אם לאו; ברם מה האינטרס הלגיטימי של המשיבים במקרה שלפנינו לקבל אך סעד חלקי?

10. כמו שנפסק פעמים רבות אין בית-משפט זה כפות למערכת הכללים שעל-פיהם שוקל בית-משפט באנגליה אם יש מקום למתן סעד הצהרתי: ע"א 138/67, [11], ולפיכך משקלן של האסמכתאות האנגליות והאמריקניות בענין זה אינו רב. בכל ואת אסקור בקיצור את החומר שהובא לפנינו בענין זה על-ידי פרקליט המשיבים. מר כספי הביא לפנינו מובאה מספרו של Eager, The Declaratory Judgment Action, ss 21, p. 52, שעל-פיה יוצא כביכול, שבכל מקרה רשאי בית-המשפט ליתן לצד לחוזה הצהרה על זכויותיו על-פיו; ברם הוא איננו ממשיך ומצטט מהמשך אותה מובאה (בע' 52-53) שממנה ברור שאין בית-המשפט נותן לתובע סעד הצהרתי כשביכלתו לתבוע את מלוא סעדו. הוא הדין במובאה מספרו של פרופ' זמיר The Declaratory Judgment, בע' 229, שממנה יוצא שהעובדה שיש לתובע עילה לתבוע סעד כספי אינה חוסמת את הדרך מלפני התובע מלתבוע סעד הצהרתי. הוא נמנע מלצטט את המשך המובאה, המתייחס לסייגים לאותו כלל, שאחד מהם דן במקרה, שבו נראה שלמרות הפסק ההצהרתי הנתבע לא ישלם את חובו בטענה שיש לו הגנה שאין בינה לבין ההצהרה ולא כלום. במקרה כזה עשוי בית המשפט לסרב לתובע מתן הסעד ההצהרתי. זה הדין במקרה

— סוף עמוד 91 —

שלפנינו, שבו למרות ההצהרה עדיין עשוי המערער לכפור (והוא כופר בפועל) בחבותו אפילו יקבע שהוא שומר שכר או שומר חינם, וכן עשוי הוא לכפור בסכום הנתבע. לבסוף הסתמך מר כספי על מובאה מספרו של Borchard על פסקי-דין הצהרתיים (מהדורה שניה, בע' 556-7) שממנה יוצא, שאין שום מניעה לקבל סעד הצהרתי אפילו יש לתובע סעד אחר וזאת לאור היתרונות האישיים והחברתיים שיש בו באשר לזכויות בעלי-הדין. אם אפשר להסיק מהמובאה האמורה שדי בסיכוי להגיע לכלל פשרה כדי שבית-המשפט יעתר למבוקשו של התובע, הרי שמסקנה זו נוגדת את הלכתו הפסוקה של בית-משפט זה וספק אם היא נתמכת עלידי האסמכתאות האמריקניות. לא מן הנמנע שאף המחבר לא התכוון להכללות, שכן במקום אחר בספרו (בע' 303) הוא מציין, שכאשר בית-המשפט מאמין שיש לתובע סעד יעיל יותר מסעד של הצהרה הוא יצדק בסרבו להעניק לו סעד זה.

פרקליט המשיבים סמך גם על פסק-הדין שניתן בענין, Byrne v. Herbert and
[16] another (1965) שבו הכשיר בית-המשפט הגשת תובענות לסעדים הצהרתיים, שבעלי-הדין הגישו זה כנגד זה, כמהלך בהתדיינות וכדי לשפר את מעמדם הטקטי זה כנגד זה; ברם יש לציין, ששני בעלי-הדין הסכימו שם להתדיין כך ורק בהיסוס רב נעתר בית-המשפט למבוקשם תוך כדי אזהרה לציבור המתדיינים שהשימוש בדרך זו הוא בשיקול-דעת בית-המשפט, שיופעל בזהירות. לא מן הנמנע הוא שבית-המשפט בישראל היה מגיע לתוצאה אחרת. לעומת זאת בפרשת Re Associated Transformer
[17] Manufacturers’ Agreement (No. 2) (1971) הטעים בית-המשפט, שמאז פסק-הדין

בענין הבנק האוסטרלי היו הערכאות האנגליות מוכנות להעניק סעד הצהרתי, ללא סעד שבגררה בפחות צמצום מאשר בעבר, אם כי שומה על בית-המשפט להתייחס לנסיבות המיוחדות הנדונות בכל ענין המתברר לפניו וברור שסעד כאמור לא יינתן על דרך השגרה.

הנה כי כן יש יסוד לדעה שאף באנגליה לא היה בית-המשפט נעתר למשיבים.

11. כמו שנפסק ב-ע"א 61/76, [12], מהווה המטרה שלמענה נתבקשה ההצהרה אחד השיקולים המובאים בחשבון בגדר שיקול-דעתו של בית-המשפט אם להיעתר למבקש הסעד ההצהרתי; במקרה שלפנינו גילו המשיבים את דעתם במפורש שההליך הנדון ישמש אך שלב בהתדיינות נוספת והם לא הצביעו על קיום אינטרס לגיטימי שיש בו כדי להצדיק היעתרות למבוקשם.

פרקליט המשיבים ובעקבותיו השופט המלומד הצביעו על היתרון שבהכרעה מקדמית בפלוגתה שהמשיבים ביקשו להעלות. לא מן הנמנע הוא שהדין עמם. יתכן

— סוף עמוד 92 —

שכאשר יגישו לבית-המשפט המחוזי תובענה כספית יראה בית-המשפט בגדר קדם-המשפט, שיתברר לפניו, לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 143 (7) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-, ויפצל את המשפט לשלבים; ברם בשל כך בלבד אין למשיבים עדיין אינטרס לגיטימי לפצל את תביעתם לתובענות שונות.

הייתי מקבל את הערעור ודוחה את התביעה על-הסף. המשיבים ישלמו למערער שכר טרחת עורך-דין 10,000 לירות.

השופט שמגר: מקובל עלי כי בית-המשפט איננו צריך לשמש אכסניה לדיונים עקרים שתוצאתם המסתברת איננה סיום ההתדיינות בין הצדדים למחלוקת. אין לפתוח פתח להליכים למתן פסק-דין הצהרתי אשר כל מגמתם היא רק בירור ההלכה בחלק המוגבל של העילות הפתוחות, תוך שמירת הזכות לפרוס בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה. האינטרס הציבורי הוא יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד. מכאן כי כאשר מסורה הענקת הסעד לשיקול-דעתו של בית המשפט, הרשות בידו להימנע מהענקת הסעד אם יש בכך כדי לטפח דיון משפטי כפול.

אשר-על-כן הנני מסכים לקבלת הערעור.

השופטת בן-פורת: אני מסכימה, שיש לקבל את הערעור וזה קיצור שיקולי:

על תובענה להכיל את מלוא התביעה שהתובע זכאי לה בשל עילת התובענה (תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-) אכן סעד הצהרתי גרידא ניתן לבקשו

5129371

54678313כדי שיוצהר, שאין ליריבו של המבקש עילת תביעה נגדו (ראה ע"א 368/64, [13], וכן [18] Gauranty Trust Co. v. Hannay (1915)) ומטרתו העיקרית היא למנוע הקמתה של עילה (ע"א 26/49, [6]).

יתכנו גם מקרים חריגים מהם יכול התובע (או המבקש) לעתור לסעד הצהרתי בלבד גם כאשר יש בידו עילת תביעה מגובשת. אפשרות זו קיימת, למשל, כאשר הוא מוכן לוותר על הסעד המהותי ולהסתפק בסעד הצהרתי, הניתן תמיד ממילא כסעד נגרר לחיוב המהותי: (זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה רביעית, סעיף 449), כגון: הצד המקיים בחוזה מכר, המעוניין שיוצהר, כי הודעת-הביטול ששלח לצד המפר היתה כדין ועל-כן הקשר החוזי שוב אינו קיים. האפשרות גם קיימת במקרים שבהם הסעד המהותי אינו בהישג יד (כגון: צו-מניעה נגד המדינה): ראה ע"א 694/75, [3], בע' 388.

— סוף עמוד 93 —

ברם בעניננו כבר קיימת בידי המשיבים עילה לסעד מהותי והם כלל אינם מתכוונים לוותר עליו. יתירה מזו: הם עצמם מתארים את השאלה, שלגביה מתבקש הסעד ההצהרתי רק כשלב אחד בין שאר שאלות במחלוקת, שיישארו פתוחות בין הצדדים בדרך לסעד המהותי. (סעיף 5+4 לתצהירו). כבר נקבע לא פעם, שאין הסעד ההצהרתי ניתן רק כאמצעי לחץ או כדי לעוור לצדדים לשאת-ולתת במגמה להתפשר: ע"א 320/60, [14] (הנזכר בדעת המיעוט ב-ע"א 694/75, [3]). כאמור, גם דעתי היא שדין הערעור להתקבל.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוין.

ניתן היום, ט"ו בחשון תשל"ח (27.10.1977).