פס"ד מעדני ים (סי פוד) אטלנטיק בע"מ נ' מדינת ישראל רשום המיסים

תא (חי') 1162/06‏ ‏ מעדני ים (סי פוד) אטלנטיק בע"מ נ' מדינת ישראל רשום המיסים

____________________________________________________________________________________________________

בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה א  001162/06
בש"א 319/07
בפני: כב' השופט יצחק עמית תאריך: 22/10/2007
בעניין: מעדני ים (סי פוד) אטלנטיק בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שדות ואח' התובעתהמשיבה
– נ ג ד –
מדינת ישראל רשום המיסים
ע"י ב"כ עו"ד פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי) הנתבעתהמבקשת

להחלטה במחוזי (24-02-2009): תא 1162/06 מעדני ים(סי פוד) אטלנטיק בע"מ נ' מדינת ישראל-רשות המיסים שופטים: יצחק עמית, עו"ד: גב' נקר, שאול כהן

להחלטה בעליון (01-09-2010): רעא 5048/10 מעדני ים (סי פוד) אטלנטיק בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המיסים שופטים: א' גרוניס, עו"ד: אביגדור דורות, אשר ניתנה, בטינה טאובר

החלטה

בקשה לסילוק תביעת המשיבה על הסף בשל אי תשלום אגרה מספקת, לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.

            העובדות הצריכות לעניין

— סוף עמוד  2 —

  1. המשיבה עסקה בייבוא מוצרי דגים, פירות ים ויינות. לטענת המבקשת, המשיבה ומנהלה הבריחו את הטובין לארץ והגישו רשימוני יבוא כוזבים, ובגין מעשים אלו הוגש נגדם כתב אישום.

            המבקשת הוציאה למשיבה הודעת גירעון על סך 3,276,037 ₪, בגין רשימוני יבוא ששוחררו על ידי המשיבה בשנים 2000-2004, הודעה שתוקנה בהמשך לסכום של 3,265,383 ₪. המשיבה הגישה התביעה דכאן לפסק דין הצהרתי ועתרה כי בית המשפט יצהיר, שהודעת הגירעון בטלה הן לגופא והן מחמת התיישנות. בד בבד הגישה המשיבה בקשה לצו מניעה זמני שיורה למבקשת להימנע מלנקוט בהליכי גביית החוב נגדה עד למתן פסק דין סופי בתובענה.

  1. ביום 19.12.2006 ניתן צו ארעי במעמד צד אחד בבקשה לצו מניעה זמני, תוך התנייתו בהפקדת ערבות בנקאית בסך 100,000 ₪ ובהתחייבות עצמית של בעלי מניות המשיבה. לאחר דיון בבקשה במעמד הצדדים ניתן צו עיקול על דירה אשר תשמש כבטוחה לחוב. ביני לביני הפחיתה המבקשת את הודעת הגרעון לסכום של 1,412,559 ₪ לאחר שקיבלה חלק מטענות ההתיישנות שהעלתה המשיבה. בהמשך, תיקנה המבקשת את הודעת הגרעון פעם נוספת, והעמידה אותה על הסך של 3,090,616 ₪.
  2. המבקשת עתרה בבקשה שבפנינו לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה מספקת. לטענתה, תביעת המשיבה הוגשה במסווה של תביעה לסעד הצהרתי על מנת להתחמק מתשלום אגרה כדין, אך במהותה, המדובר בתביעה כספית להשבה, ויש להחיל עליה את תקנה 2(א) ופרט 3(א) לתוספת הראשונה של תקנות בתי משפט (אגרות) תשמ"ח-1987 (להלן: "תקנות האגרות") ולחייבה באגרה לפי הסכום הנקוב בהודעת הגרעון.

            טענות הצדדים

  1. המבקשת סמכה יתידותיה בסעיף 154 לפקודת המכס, לפיו על הנישום לשלם את סכום המכס השנוי במחלוקת, ולהגיש בתוך 3 חודשים תביעה כספית נגד רשויות המס להשבת סכום הגירעון עליו הוא חולק. מאחר שהתביעה נוגעת לסכסוך מס, הרי שהסעד ההצהרתי הוא במהותו סעד אופרטיבי להשבה וככזה הוא סעד כספי שיש לשלם בגינו אגרה. לטענת המבקשת, הסכמתה במסגרת צו המניעה, לפנים משורת הדין, להסתפק בבטוחות שונות חלף תשלום סכום הגרעון, אינה פוטרת את המשיבה מתשלום אגרה כאילו הוגשה תביעה כספית, ואין לאפשר לנישום לנהוג בחוסר תום לב ולעשות שימוש לרעה בנכונות המדינה ללכת לקראתו.

— סוף עמוד  3 —

המבקשת הצביעה על ההפליה שעלולה להיווצר בקשר לתשלום אגרה, בין נישום ששילם את סכום הגירעון תחת מחאה לפי סעיף 154 לפקודת המכס והגיש תביעה כספית להשבה, לבין נישום שלא שילם את סכום הגירעון והגיש תביעה לפסק דין הצהרתי. מצב כזה עלול ליצור הפליה בין יבואנים ללא כל שוני ענייני או מהותי ביניהם.

            לחילופין, טענה המבקשת, כי יש לראות את התביעה כתביעה כספית להשבת הבטוחות שהעמידה המשיבה על מנת למנוע הליכי גביית המס.

  1. המשיבה טענה כי מאחר שהמס טרם שולם על ידה, היה עליה להגיש תובענה לסעד הצהרתי והיא לא יכולה היתה להגיש תביעה לסעד אחר. בנוסף, כיוון שהתובענה עוסקת בענייני מס, לא ראוי לגבות שיעור אגרה גבוה, ויש לשאוף להשוות סכומי האגרה בהליך כזה לסכומי האגרה בהליכי מס אחרים. כך, בענייני מס אחרים קיים הליך של השגה

שלאחריו קיימת זכות ערעור לבית המשפט, הליך אשר כרוך באגרה נמוכה בסך 621 ₪ בלבד. מאחר שסעיף 154 לפקודת המכס אינו מקנה זכות השגה וערעור על הודעת גירעון, יש להביא שיקול זה בחשבון לעניין סיווג ההליך והשפעתו על גובה האגרה.

            על הסעד והאגרה

  1. בחינת הנושא שבפנינו נופלת לשתי משבצות הקשורות ומשפיעות זה על זה. משבצת הדין המהותי של דיני המס בכלל ופקודת המכס וחוק מס קנייה בפרט, והמשבצת הדיונית שעניינה בסעד הנתבע ובאגרה המשתלמת, שהיא פועל יוצא של הסעד. נפתח את הילוכנו במשבצת הדיונית ולאחר מכן נבחן אם יש בדין המהותי כדי להשליך על המסקנה אליה הגענו.
  2. ככלל, זכותו של בעל דין לבקש את הסעד בו הוא מעוניין כראות עיניו, וכידוע, מבחן הסעד הוא המבחן הטכני הקובע לצורך הסמכות העניינית – ראה, לדוגמה, ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004) והאסמכתאות שם.

מטרתה של תובענה לפסק דין הצהרתי היא להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא יהווה פתח להליכים נוספים. לכן, על בעל דין המגיש תביעה, לבקש את מלוא הסעדים לרבות הסעדים האפקטיביים אותם הוא מצפה לקבל בסופה של דרך, ואין זה ראוי לפצלם לתביעות שונות – ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר פ"ד לב(1) 85

— סוף עמוד  4 —

(1977); רע"א 6000/05 ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון (ניתן ביום 25.7.2005).

לבית המשפט שיקול דעת רחב אם ליתן סעד הצהרתי אם לאו, והדבר תלוי בנסיבות המקרה, בשיקולי צדק, באיזון בין האינטרסים הנוגדים ובשאלה אם קיים לתובע אינטרס לגיטימי לבקש סעד הצהרתי – רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נח(6) 193 (2004); רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' לואיס (ניתן ביום 21.7.1998); ע"א 9580/05 גליקלד נ' צ'רנוי (ניתן ביום 10.9.2007).

על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וזכות הגישה לערכאות, נקבע בפסיקה כי יש ליתן לתקנות האגרות ולסעיפי הפטור מאגרה פרשנות ליברלית, ובמקרה של ספק לגבי עצם החיוב, תפורשנה התקנות באופן המקל עם המתדיין – בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית באר שבע פ"ד נה(3) 869 (2001); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים ז"ל פ"ד נח(5) 865 (2004). עם זאת, בבוא בית המשפט לדון בסוגיה של אגרה, עליו לאזן בין הצורך שלא להכביד על בעל דין בתשלום אגרה (תוך לקיחה בחשבון של הוראות הפטור הספציפיות), לבין הצורך שלא ליתן יד לעקיפת הקופה הציבורית – רע"א 783/05 ענבי נ' קורן (ניתן ביום 20.6.2006).

  1. תקנה 3(א) לתקנות האגרות קובעת, בין היתר, כי הליך שהסעד המבוקש בו הוא צו הצהרתי, יראו אותו כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף. מקום בו מוגשת תובענה לסעד הצהרתי על מנת לחסוך באגרה, כאשר בידי התובע אפשרות לתבוע סעד כספי, יראה הדבר כשימוש לרעה בהליכי משפט וכצעד שיגרום לכפל התדיינויות – "האינטרס של חסכון בתשלום האגרות, כשלעצמו, אינו אינטרס מספיק כדי להצדיק תביעה לסעד הצהרתי". במקרה כזה, יחויב התובע לתקן את תביעתו ולתבוע את סעדיו הכספיים ולשלם בהתאם את האגרה בגין אותם סעדים, אלא אם יצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את תביעתו לסעד הצהרתי ולפיצול התביעות –ע"א 227/77 לעיל ורע"א 2611/98 לעיל. באותו פסק דין קבע בית המשפט העליון, כי תובע המגיש תביעה לצו הצהרתי על מנת שייקבע כי אינו חב לנתבע מאומה, בבחינת הקדמת תרופה למכה, יוכר כבעל אינטרס לגיטימי להגשת תביעה לסעד הצהרתי בלבד.
  2. על פניו, התביעה לסעד הצהרתי במקרה שבפנינו, עונה על הקריטריונים של תביעה לגיטימית לסעד הצהרתי. בתביעה של בעל חוב עסקינן, ובאינטרס לגיטימי של התובע-בעל החוב לבקש סעד הצהרתי. המבקשת עצמה טענה בבקשתה, כי הסעד ההצהרתי כנגד המדינה שקול לסעד האופרטיבי. להבדיל מסכסוך בין פרטים, חזקה על המדינה כי תיישם את המשמעות הנובעת מההצהרה שניתנה בפסק הדין ללא צורך בהגשת תביעה כספית נוספת של המשיבה, כך שאין

— סוף עמוד  5 —

חשש לכפל תביעות או לפיצול הליכים. מדובר בשיקול משמעותי, אם לא העיקרי, בשאלה אם להתיר הגשת תביעה לסעד ההצהרתי – ראה, לדוגמה, החלטתה של השופטת מזרחי בבש"א (מחוזי י-ם) 832/02 פקיד שומה ירושלים נ' חברה כלכלית לירושלים בע"מ (ניתן ביום 31.7.2002).

בנקודה זו, אנו מגיעים לשאלה אם יש בדיני המס כדי לשנות את מסקנתנו דלעיל.

על הוראת סעיף 154 לפקודת המכס

  1. סעיף 5ח לחוק מס קנייה ושירותים, תשי"ב-1952 מבחין בין שני מצבים:

(א) החולק על שומה רשאי להשיג עליה לפני המנהל, ולערער על

החלטת המנהל בהשגה, ולענין זה יחולו סעיפים 82 עד 85 ו-91 לחוק מס

ערך מוסף, התשל"ו-1975, כאילו היו שומה או החלטה על פי החוק

האמור.

(ב) חולק אדם על החיוב במס ביבוא הטובין, יחולו הוראות סעיף

154(א) ו-(ב) לפקודת המכס, בשינויים המחוייבים.

           

ס"ק (א) קובע כי החולק על השומה רשאי להגיש השגה וערעור בהתאם להוראות חוק מע"מ. ואילו ס"ק (ב) קובע כי ביבוא טובין, תחול הוראת סעיף  154 לפקודת המכס. על פניו, ענייננו נופל לגדרו של סעיף 5ח(ב) לחוק מס קנייה (לא נטען כי המבקשת היא "יבואן בהסדר" לפי הוראת סעיף 6א לחוק מס קנייה) המפנה לסעיף 154 לפקודת המכס, שכותרתו "סכסוך בנוגע לתשלום המכס" והקובע כלהלן (הדגשה שלי – י.ע.):

"(א) התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור-המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה.

(ב) בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חודשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו".

  1. המשיבה טענה כי יש להבחין בין מצב בו הטובין טרם שוחררו מהמכס, שאז תחול הוראת סעיף 154 לפקודה, לבין מצב בו הטובין כבר שוחררו מהמכס, שאז יחול הסדר אחר.

— סוף עמוד  6 —

המבקשת טענה כי להבחנה זו אין ביסוס בלשון הסעיף, ויש לדחותה. לשיטתה, קשה להלום כי מצבו של יבואן ששחרר את הטובין על בסיס הצהרה כוזבת/שגויה, יהיה טוב

יותר ממצבו של יבואן שטרם שחרר את הטובין. בשל ההיקף העצום של היבוא, רק חלק קטן של המשלוחים נבדק, אם באופן מדגמי ואם בעקבות מידע/חשד מוקדם, ולא אחת קורה, שרשות המכס מגלה בדיעבד כי סיווג הטובין היה שגוי או כוזב.

איני נדרש להכריע במחלוקת בין הצדדים, מאחר שההבחנה בין דרישה בגין טובין ששוחררו לבין טובין שטרם שוחררו, נדחתה על ידי בית המשפט העליון בע"א 10608/02 הזימה נ' אגף המכס ומע"מ (ניתן ביום 9.3.2004). שם נקבע, כי גם כאשר הטובין כבר שוחררו, תחול הוראת סעיף 5ח(ב) לחוק מס קנייה, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת וסרקרוג) בפסק הדין מושא הערעור – ה.פ. 475/00 הזימה נ' מדינת ישראל משרד האוצר(לא פורסם). דהיינו, אין ענייננו בקביעת מס על פי שומה שבעקבותיה ניתן לנקוט בהליכי השגה כאמור בסעיף 5ח(א), אלא בחיוב ודרישה ביבוא טובין שעליה חל סעיף 5 ח(ב) – בג"ץ 346/86 מ.ל.ר.ן. אלקטרוניקה בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד מא(1) 225 (1987).

  1. על פי הוראת סעיף 154 לפקודה, על הנישום להקדים נעשה לנשמע – קודם לשלם את סכום המס שהושת עליו, ולאחר מכן לתבוע את הסכום ששולם. זאת, לעומת הסדרים אחרים בחקיקה הפיסקלית. כך, על פי הוראת סעיף 85 לחוק מע"מ זכות ההשגה והערעור מותנית בתשלום המס שאינו שנוי במחלוקת, ובדומה, נקבע בסעיפים 183-184 לפקודת מס הכנסה. על פי הוראת סעיף 91(א) לחוק מיסוי מקרקעין , התשכ"ג- 1963, יש להפקיד ערובה על הסכום השנוי במחלוקת לצורך הגשת ערר. סעיף 323(ב) לפקודת העיריות, אמנם מחייב להפקיד את הסכום בפיגור בקופת בית המשפט אך מאפשר לחייב להמציא ערובה להנחת דעתו של בית המשפט. כל זאת, מקום בו פועלת העיריה בהליכי גבייה מינהלית, להבדיל מהליכים רגילים של בית משפט, ויש הגורסים כי הליכי גבייה מינהלית לא יינקטו כדבר שבשגרה – עת"מ (מנהלי חי') 3061/06 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה (ניתן ביום 19.9.2007).

עיננו הרואות כי בכל הקשור ליבוא טובין, קבע המחוקק הסדר ייחודי, ונציין כי גם סעיף 86 לחוק מע"מ מפנה להוראת סעיף 154 לפקודת המכס, מקום  בו המחלוקת נסבה על החיוב במס ביבוא טובין. על ייחודו של סעיף 154 עמד בית המשפט בע"א 3115/93 ראובן נ' מנהל מס שבח חיפה, פ"ד נ(4) 549 (1997):

— סוף עמוד  7 —

"עיון בדברי חקיקה פיסקליים אחרים מלמד כי נקבעו בהם הסדרים שונים מזה שנקבע בחוק מס שבח. בדברי חקיקה פיסקליים אחרים, וכשהתכוון לכך, ידע המחוקק לקבוע מנגנונים ברורים לענין התנאים בהם מותנית הגשת השגה. הוא קבע בבירור האם הגשת השגה מותנית בתשלום כלשהו. הוא הסדיר באופן מפורש את חובת התשלום בהתייחס לזכות להשיג על גובהו. כך עשה המחוקק בפקודת המכס. סעיף 154 לפקודה קובע את דרך ההשגה של נישום בקשר לסכום המכס או לשיעור המכס שנקבע בקשר לטובין מסויימים. סעיף זה קובע מפורשות, כי אם בעל הטובין חולק על סכום המכס שנדרש ממנו או על שיעורו, עליו לשלם את מלוא הסכום הנדרש ממנו, תוך מחאה. הוא רשאי, אם רצונו בכך, להגיש תובענה להחזרת הסכום ששילם, כולו או מקצתו".

  1. סעיף 154 לפקודת המכס הוא אפוא חריג בנוף החקיקה הפסיקלית, והיו שניסו ליתן לו פרשנות מצמצמת נוכח המילים "רשאי בעל הטובין", באופן שפתוחה הדרך ליבואן-החייב, לפנות לבית המשפט שלא בגדרו של הסעיף –ה.פ. 652/90 מדינת ישראל נ' שירותי תקשורת בע"מ, פ"מ תשנ"ב(2) 112 (אם כי באותו מקרה, פנתה המשיבה בתביעה לסעד הצהרתי טרם ייבאה את הטובין).

הוראת סעיף 154 לפקודה מוגנת מפני ביקורת שיפוטית נוכח הוראת שמירת הדינים בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, ניתן לפרשה ברוח חוקי היסוד – דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589 (1995). דומה כי אין צורך להכביר מילים על כך שהתניית הגישה לערכאות בתשלום המס השנוי במחלוקת, או התנייתה בהפקדת ערובה מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות, וכידוע, הנטייה הפרשנית היא לפרש הוראות חוק באופן שלא תיווצר הכבדה על זכות זו – ראה, לדוגמה, הלכת ראובן הנ"ל; א' גרובר "על חוקתיות סעיף 154 לפקודת המכס (ועוד על שחיקת זכויות האזרח בהקשר לחוקי המיסוי העקיף)" מיסים יז/3 (2003) א-47. עם העלאת זכות הקניין לדרגה חוקתית בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ונוכח התפיסה כי זכות הגישה לערכאות אף נעלה היא על זכות יסוד– ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577, 629 (1997) – יש שפירשו את הוראת סעיף 154 באופן  שאינה קובעת הסדר ייחודי וממצה לגבי הדרך בה ניתן לתקוף הודעת גרעון.

כך נקבע בפסק דינו של השופט ד"ר ביין בע"ש 5016/98 בן גל נ' מדינת ישראל, מיסים יב/6 ה-39,  בניגוד למסקנה אליה הגיע בשעתו בת"א (מחוזי חיפה) 23/95 ענטיר בע"מ נ' מדינת ישראל גובה המכס חיפה, מיסים, ט/2 (1995) ה-203.

— סוף עמוד  8 —

אפילו בעניין ראובן הנ"ל, שם מדגיש השופט אור את ייחודו של סעיף 154 לפקודה, נותרה השאלה שבפנינו בצריך עיון:

"כך, למשל, שאלה היא – העומדת כעת לדיון בגידרם של הליכים אחרים בבית משפט זה – אם האמור בהוראת סעיף 154 לפקודת המכס מונע בעד בעל הטובין מלעתור למתן הצהרה על העדר חבותו בתשלום מכס. בשאלה זו, כבשאלות פרשנות אחרות, איני מחווה כל דעה".

קריאה זהירה של פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין הזימה לעיל, מלמדת כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בשאלה אם סעיף 154 קובע דרך ייחודית שאין בלתה, לתקוף את הודעת הגרעון שהוצאה ליבואן:

"בתובענה שהגיש לבית המשפט קמא, ביקש המערער את בית המשפט להצהיר כי על עניינו חלה הוראת סעיף 5ח(א), ולא הוראת סעיף 5ח(ב). משזה היה הסעד המבוקש על ידי המערער, דין תביעתו אכן היה להדחות. המערער לא ביקש את בית המשפט קמא להצהיר על כך שאינו חב בתשלום מס. על כן אין אנו נדרשים לקבוע, האם ההסדר הדיוני שבסעיף 5ח(ב) לחוק מס קנייה ובסעיף 154 לפקודת המכס הוא הסדר ייחודי…".

זכות ההתדיינות והחיוב באגרה

  1. על רקע האמור לעיל לגבי זכות ההתדיינות לגבי החבות במכס ביבוא טובין, אני סבור כי יש לדחות טענת המבקשת, לפיה על המשיבה לשלם אגרה בהתאם לסכום הנקוב בהודעת הגרעון. זאת, מהטעמים שיפורטו להלן.

א. השאלה אם היבואן חייב לשלם את מלוא המס כתנאי להתדיינות שנויה במחלוקת וכפי שראינו לעיל, בית המשפט העליון הותיר אותה בצריך עיון. יש קשר בין זכותו של החייב במס לממש את זכות ההתדיינות מבלי שיחוייב בתשלום מלוא המס, לבין נושא האגרה. כפי שתשלום מלוא המס על פי דרישת הגרעון פוגע בזכות היסוד של הגישה לערכאות, כך גם החובה לשלם אגרה שסכומה נגזר מסכום דרישת הגרעון. לכן, במקרה של ספק, יש לילך על פי הפירוש המקל על זכות הגישה לערכאות לצורך ביקורת שיפוטית על החלטותיה של הרשות המינהלית.

— סוף עמוד  9 —

ב. בית המשפט העליון כבר הכיר בכך שבפני היבואן עומדת הדרך של תביעה לפסק דין הצהרתי (וכפועל יוצא – תשלום אגרה בהתאם לסעד הצהרתי). מהשתלשלות העניינים המתוארת בע"א 566/73 נאות הככר מסעות וטיולים בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד כח (2) 128 (1974) עולה כי המערערת ייבאה כלי רכב המתאימים לטיולי מדבר אך נתגלעו בינה לבין המכס חילוקי דעות לגבי הסיווג המתאים. החברה נמנעה מלשלם ועתרה לבג"צ (207/73) אך העתירה נדחתה בנימוק שבפני המערערת פתוחה הדרך הקבועה בסעיף 154 לפקודה "ואם אין ברצונה, או ביכלתה, ללכת בדרך זו, תוכל להשיג את מבוקשה על-ידי תביעה מאת בית-המשפט המחוזי למתן הצהרה כי כלי-הרכב הינם אוטובוסים כמשמעותם בסעיף 4(ג) הנ"ל…" ואכן, החברה פעלה בדרך זו, פנתה לבית המשפט המחוזי, שם נדחתה תביעתה לגופו של עניין וגם הערעור נדחה.

ניתן להסתמך על תקדים זה גם במקרה שבפנינו.

ג. מאחר שסעיף 154 לפקודה מהווה פגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, נוהגת המבקשת על פי הנחייה פנימית, שלא להתנות את הגשת התובענה בתשלום מלוא גרעון המס. כל זאת, מבלי להפסיק לפעול לגביית החוב, על מנת שלא לסכל אפשרויות הגבייה אם וכאשר תידחה התביעה, אך תוך אפשרות לנישום להסדיר מתן בטוחות לתשלום החוב.

שלא כטענת המבקשת, איני סבור כי עם הפקדת הבטוחות יש לראות את היבואן כמי ששילם את מלוא המס שנקבע בהודעת הגרעון וכמי שתביעתו האמיתית היא להשבה. טוב עשתה המבקשת שהסכימה להסתפק בהפקדת בטוחות, אך לא אלמן ישראל, וגם ללא הסכמתה של המבקשת, רשאי היה בית המשפט להורות על הפקדת ערובות ובטוחות חלף תשלום מלוא המס השנוי במחלוקת. זאת, גם לשיטתם של אלו הגורסים כי בכל הקשור בחיוב ביבוא טובין, סעיף 154 מתווה דרך ייחודית להסדר ההתדיינות. ראה הפסיקה שנסקרה על ידי השופטת וסרקרוג בעניין הזימה לעיל, אך את מסקנתה לפיה "….חובת תשלום המס הנדרש, אינו שולל סמכות להורות במקרים המתאימים על הפקדת ערבויות לגבי חלק מן החוב, ובמקרים חריגים מיוחדים אף להורות על פטור מן ההפקדה ".

אם בית המשפט היה דוחה את בקשת המשיבה לעכב את הליכי הגבייה, ייתכן שהמשיבה הייתה נאלצת לשלם את החוב ולתקן את תביעתה כך שהסעד יהיה סעד של השבה. אך משנפסקו הליכי הגבייה בהחלטה שיפוטית, בין בהסכמת המבקשת ובין שלא בהסכמתה, יש לכך השלכה על הסעד הנדרש, וכנגזרת מכך, על סכום האגרה. הפקדת הבטוחות על פי החלטת בית המשפט, אין משמעה כי לפנינו תביעה להשבת הבטוחות. בטוחות כשמן הן, ניתנו להבטחת התחייבות המשיבה לשלם את החוב במידה ותדחה תביעתה, והן אינן חלק

— סוף עמוד  10 —

מהסעד המתבקש – וראה בהרחבה החלטת הרשמת וקסמן בבש"א (שלום ראשל"צ)  2606/07 בת.א. 2103/07 מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ נ' ס.א. סוכנויות שיווק מיזוג אויר לרכב בע"מ (ניתן ביום 4.9.2007).

            ד. לא למותר לציין כי לאחר הגשת התביעה, תוקנה הודעת הגרעון פעמיים. בתחילה, אישרה המבקשת את טענת ההתיישנות והודעת הגרעון הופחתה בסכום של כשני מליון ₪. לאחר מכן, תוקנה הודעת הגרעון והסכום עלה לסך של כארבעה מליון ₪. אילו אחזנו בגישתה של המבקשת, כי אז סכומי האגרה היו משתנים חדשות לבקרים עם השינויים בהודעת הגרעון, וקשה להלום תוצאה זו.

 

סוף דבר

5129371

  1. 54678313 סופו של דבר, שאני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה מתאימה, ומחייב המבקשת לשאת בשכ"ט עו"ד המשיבה בסך 3,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ כדין.
ניתנה היום י' בחשון, תשס"ח (22 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים. י. עמית, שופט

יצחק עמית 54678313-1162/06

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה