שיתוף קבצים היא טכנולוגיה המאפשרת למחשב המחובר לאינטרנט להעתיק קבצים הנמצאים על מחשבים אחרים (ברשות בעליהם), או לחלופין לאפשר לאחרים להוריד קבצים ממחשב או שרת אחד או מכמה מחשבים/שרתים.
למעשה, בשיתוף קבצים המחשב המקבל/המעתיק יכול להעתיק את הקובץ הספציפי מכמה מחשבים. נהוג לכנות את המחשב המעתיק כ"עלוקה" (Leecher) ואילו את המחשב או המשבים המשתפים את הקובץ כ"מזריעים" (Seeders). רוב משתמשי תוכנות השיתוף הינם גם מזריעים וגם עלוקות.
תוכנות השיתוף מתגמלות את המזריעים. כך, משתמש אשר מעלה הרבה תוכן, ובהתאם מאפשר לעלוקות להעתיק ממנו קבצים, זוכה לקדימות בהעתקה של תכנים מבוקשים, כאשר הוא פועל כעלוקה.
מטרת תוכנות שיתופי הקבצים היא לאפשר העברת קבצים בין הגולשים בצורה ממוכנת ומהירה. קבצים אלו יכולים להיות קבצים שהגולש עצמו יצר, או קבצים שאחרים יצרו והגיעו לידי הגולש.
בשימוש היומיומי בדר"כ תוכנות שיתוף הקבצים, מסייעות בהעברת מוזיקה, סרטי קולנוע, ומשחקי מחשב. הלכה למעשה, תוכנות שיתופי הקבצים משמשות הרבה מאוד אתרים פיראטים המעבירים קניין רוחני כאמור לעיל, ללא הסכמת בעל זכויות היוצרים. אולם, תוכנות שיתופי הקבצים משמשות גם למטרות חוקיות יותר, כגון סטודנטים ורשתות חברתיות.
שיתוף הקבצים החל בשימוש במדיה ניידת. מחשבים יכלו לגשת מרחוק לקבצים, תוך שימוש בתוכנות שונות. בסוף שנות התשעים של המאה העשרים חלה התפתחות מרשימה בתחום זה בעולם ההיי-טק, ובמשך השנים שעברו זמן העברת הקבצים הלך ופחת. קידוד ה-MP3, שפותח בשנת 1991, שוכלל ופרץ לתודעת העולם בשלהי שנות ה-90'. בעקבות עלייתו, ופיתוח נגני ה-MP3, שימוש בקבצי מוזיקה ממוחשבים הלך ועלה, דבר אשר השפיעה רבות על עליית תוכנות שיתוף הקבצים ברחבי העולם. בחודש יוני 1999, אתר האינטרנט נאפסטר (Napster) פרץ לשוק האינטרנט ואפשר לראשונה שיתוף קבצים בין משתמשים שונים ברשת האינטרנט. התוכנה נכתבה על-ידי שון פנינג, סטודנט למדעי המחשב, ונחשבה כשרת שיתוף הקבצים הגדול הראשון.
בשנת 2000, עוד בזמן שבו נאפסטר התמודד מול התביעות הרבות שהוגשו נגדו, קמו חברות נוספות כגון: Gnutella, eDonkey ו-Freenet. פרוטוקול גנוטלה פותח על ידי ג'סטין פרנקל מחברת Nullsoft (יוצרת Winamp). גנוטלה הייתה השרות המבוזר האמיתי הראשון, והשפיעה עמוקות על עולם שיתוף הקבצים בחידושים שיצרה. לאחר מכן, תוכנות לשיתוף קבצים המשיכו להופיע בשוק באופן שוטף. בשנת 2001 הופיעה תוכנת Kazza למחשב האישי ותוכנת Poisoned למחשב המקינטוש. התוכנות הללו פעלו ברשת המהירה, וזמן שיתוף הקבצים הלך וירד.
במקביל חברות המוסיקה והסרטים, נלחמו מלחמה משפטית נגד אתרי שיתופי הקבצים בעיקר בארה"ב. אומנם בעלי זכויות היוצרים נחלו מפעם לפעם הצלחות חלקיות, אך מגמת השיתוף באינטרנט התחזקה, ועודנה מתחזקת.
אתרי שיתופי הקבצים טוענים, כי הם אינם יודעים או אחראים לתוכן המועבר. בפועל, רוב רובו של התוכן המועבר באמצעות תוכנות שיתוף הקבצים מוגן זכויות יוצרים וחוקים שונים. מנגד בעלי זכויות היוצרים טוענים, כי טענה "היעדר הידיעה" של אתרי השיתוף הינה משום "עצימת עיניים", שכן עיקר השימוש בשיתוף נועד לצורך העברת תכנים פיראטיים.
בחודש יולי 2001, לאחר שאתר נאפסטר זיעזע את שוק המוזיקה העולמי, הוחלט להגיש נגדו תביעה בגין פגיעה בזכויות יוצרים, ע"י חברות תקליטים שונות בארה"ב. בית המשפט הורה לנאפסטר בפסק דין, כי החברה תחוייב לחסום מתבנית שיתוף הקבצים את כלל הקבצים אשר מוגנים בזכויות יוצרים. היות ומרבית הקבצים אשר שותפו בתוכנה היו בעלי הגנת זכויות יוצרים, צו בית המשפט גרם בפועל לקריסתה של נאפסטר עד כדי סגירתה.
לצערן של חברות ההקלטות השונות, התחזיות השונות בעקבות פסק הדין התגלו כשגויות. על-אף שרוב התחזיות צפו כי לאחר שבית המשפט התערב, ייפחדו האנשים לעלות תוכנות שיתוף קבצים לאינטרנט, הסתבר כי לאחר פסק הדין שניתן לחברת נאפסטר, עלה מספר התוכנות לשיתוף קבצים באופן משמעותי. במשך השנים שלאחר פסק הדין של נאפסטר, עלו מספר תוכנות בתצורת BitTorrent לרחבי הרשת.
שירותים אנונימיים (כגון גנוטלה ונפסטר) נעשו פופולריים יותר ויותר בזכות שגשוג האינטרנט המהיר והנפח הקטן (יחסית) של קובצי מוזיקה דחוסים (כגון MP3) או סרטים. למרות היות השיתוף עצמו חוקי, משתמשים רבים (למעשה רובם הכמעט מוחלט) משתמשים בטכנולוגיה כדי להוריד ולשתף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים. מתחילת שנת 2000 ניסו חברות תקליטים אמריקאיות לסגור כמה שיותר שירותי שיתוף קבצים. למרות שנפסטר נסגרה בסופו של דבר, המאבק המשפטי הפך לקשה יותר ויותר עם הזמן, שכן נוצר מגוון הולך וגדל של תוכנות ורשתות.
אם בעבר בעלי זכויות היוצרים נדרשו לאתר את שרת שיתוף הקבצים, להביא לסגירתו, וכך חיסול שירות שיתוף הקבצים, עם התקדמות הטכנולוגיה, הפכו המשתמשים ל"שרת מבוזר". הדור השני של השירותים הפסיק להיות תלוי בשרת מרכזי אחד וכך הפכו השירותים לקשים יותר לסגירה בעזרת פעולות משפטיות. שכן, לא ברור היכן שוכנת האחריות המשפטית. שינויים במבנה הארגוני, ואף העברת השליטה לחברות הנמצאות במדינות אחרות (כמו שבוצע על ידי קאזה) מקשים גם כן על המאבק המשפטי. הרשויות השונות, בעיקר בארה"ב, מנהלות מאבק צמוד מול תוכנות שיתוף הקבצים בניסיון להגן על זכויות היוצרים.
המקרה האחרון בו החליט משרד המשפטים בארה"ב להטיל וטו על אתר שיתוף קבצים, היה בשנת 2012. במקרה זה, החליט המשרד להפיל, בעזרת ה-F.B.I, את האתר Megaupload (שיוסד בשנת 2005). אתר שיתוף הקבצים היה כה פופולארי, שמדי יום נכנסו אליו יותר מ-50 מיליון איש ברחבי העולם. אתר זה היה האתר הגדול והפופולארי ביותר לאחסון קבצים. הוא פעל מאחורי כסות של אתר לגיטימי, ופעל בשיטת "אם יתלוננו נמחק", אך בכתב האישום כלפיו נכתב שהאתר עודד בפועל העלאה של קבצים מפירי זכויות יוצרים, והרוויח כספים רבים ממכירת פרסומות. שבעה ממפעיליו נעצרו וצפויים להישפט בגין הפרת זכויות יוצרים. מייסד האתר, קים דוטקום, מנהלו של האתר אשר חי באחוזת פאר בניו-זילנד, נעצר ומחכה למתן גזר דינו על הפעלת האתר.
בעקבות הפשיטה על האתר Megaupload וסגירתו (הזמנית, האתר עלה שוב בשנת 2013), בעלי אתרים דומים הבינו כי גם הם עשויים להיות בסכנה. חלקם בחרו לסגור את האתרים מיוזמתם, ובהם Uploadbox ו-Enterupload, ואחרים כמו Fileserve, Filesonic וRapidShare שינו את תנאי השירות והגבילו העלאת קבצים. קבוצות אחרות פתחו במבצעי מחיקה מסיביים של קבצים חשודים. גם אתרי טורנטים נסגרו מיוזמתם תוך כחודש, ובהם אתר BTJunkei בגלל חשש מההשלכות המשפטיות.
בשנתיים האחרונות מנהלים מספר אתרים מרכזיים פעולת מחאה כנגד פעילות חקיקה בארצות הברית שנועדה לפגוע באתרים המפירים זכויות יוצרים. הצעות החוק (חוקי SOPAו- PIPA) באו לאפשר לבעלי זכויות יוצרים לדרוש מבית משפט לאסור על רשתות פרסום וחברות אשראי לספק שירותים לאתרים הכוללים תוכן פיראטי. בנוסף לכך, אילו היו מאושרים החוקים, ניתן היה לאסור על מנועי החיפוש השונים לקשר אליהם, ולאלץ ספקי אינטרנט לחסום את הגישה לאתרים אלה. הצעת החוק הופכת את פעולות ההזרמה (streaming) של תוכן פיראטי לעבירה פלילית שדינה עד חמש שנות מאסר בפועל. טענת המוחים היא שמדובר בצנזורה ומניעת חופש ביטוי באינטרנט. בין פעולות המחאה השונות שניהלו האתרים, במטרה לחשוף את הציבור הרחב לנעשה בחוק האמריקאי, ניתן לראות מספר פעולות מרכזיות. ווקיפדיה באנגלית מנעה כל גישה למאגרי המידע שבה ליממה שלמה, וכך כ-162 מליון גולשים ברחבי העולם הגיעו אל עמוד מיוחד בוויקיפדיה שקרא לאזרחי ארצות הברית לפנות אל נציגיהם בקונגרס ולמחות על החוקים. בגוגל הוצבה הפניה בולטת בעמוד הבית לעמוד עם פרטים על הנושא, ובעקבות זאת נאספו ארבע מליון חתימות על עצומה הקוראת לקונגרס לבטל את החוקים, במוזילה (מפתחת פיירפוקס) הוצב עמוד מושחר אשר בו הפניה דומה, וגם בפייסבוק היה עמוד מידע מיוחד. בעקבות המחאה הגדולה ברחבי האינטרנט, והרתמות הציבור לנושא, ההצבעה על חוקי המלחמה בפיראטיות בארה"ב נדחית, וטרם חודשה עד היום (נובמבר 2013).
החוק בישראל אינו אוסר במפןרש על טכנולוגיה המאפשרת שיתוף קבצים. אולם, הפצת תוכן המוגן בזכויות יוצרים (לפי חוק זכויות יוצרים, התשס"ח 2007, ופקודת זכויות היוצרים, 1924) אינה חוקית, שכן החוק אוסר העמדה לרשות הציבור של יצירות מוגנות. השאלה האם שיתוף קבצים מהווה הפרה של הוראות חוק זכות יוצרים אינה ברורה, ולמיטב ידיעתנו, טרם הוכרעה בדין הישראלי. עם זאת, בתי המשפט בישראל פיתחו דוקטרינת "הפרה תורמת" ו"עצימת עיניים" על-פיהן ניתן אולי להטיל אחריות על משתמשים גם אם יקבע שהוראות החוק אינן חלות. ברם, סוגיות אלו טרם הוכרעו בצורה ברורה.
בשנים האחרונות נראה כי חלה ירידה מועטה בהורדת תוכן לא חוקי בישראל ביחס למדינות אחרות. הסיבות לירידה זו, אינן בחוק הישראלי, אלא נובעות בעיקר מפחד מתביעה מצד ה-RIAA (איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי) וחוסר היכולת למצוא תכנים לא חוקיים בקלות רבה כבעבר עקב סגירת אתרי שיתוף הקבצים הישראליים הפופולאריים. עם זאת, הפעילות עדיין קיימת, וספק רב אם ניתן יהיה להחזיר את השד לקבוק.
לעמדתנו, ניסיון דיכוי שיתוף הקבצים נועד לכישלון בסופו של דבר, זהו מאבק נגד הקידמה והתרבות שהשתרשה בקרב הצעירים. הגיוני לדאוג לזכויותיהם של בעלי זכויות היוצרים, באמצעות גביית מס מהגולשים אשר מורידים תוכן רב, וחלוקתו בין בעלי זכויות היוצרים. את המס ניתן לגבות באמצעות חברות האינטרנט המספקות את החיבור לאינטרנט, ושרתיהן מודדים את כמות הורדת התכנים של המשתמשים.
האמור לעיל אינו מהווה חוות דעת משפטית.