בשנת 2016, נכנס תיקון לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984, אשר מעניק לתובע זכות בחירה בין 2 חלופות בנוגע למקום הגשת התביעה במידה ומדובר בתובענה בעניין הקשור ברשת האינטרנט, וזו לשון התקנה:
(א2) על אף האמור בתקנת משנה (א), תובענה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או מקום מגוריו או מקום עסקו של התובע, בלבד, ויחולו האמור בתקנת משנה (א1)."
מדובר בתיקון מהפכני, ובאבן דרך קריטית אשר עומדת בקנה אחד עם ההתפתחויות הטכנולוגיות בימינו. למעשה, תיקון זה מעניק לתובע את האפשרות לבחור היכן ברצונו להגיש את התביעה- מקום מגוריו/עסקו של הנתבע או מקום מגוריו/עסקו של התובע.
תקנה זו רחבה וחלה על כל סוגי התביעות אשר עוסקות ברשת האינטרנט, ולכך התייחס בהרחבה כבוד השופט רמי אמיר בעניין ת.א. (מחוזי מרכז) 55550-06-16 צ'רלטון בע"מ נ' ג'אבר (9.11.16) [פורסם בנבו]:
"תקנה חדשה זו שינתה את המשטר הנורמטיבי הנוגע לסמכות המקומית בתביעות בקשר לאינטרנט. התקנה העמידה למעשה שתי חלופות סמכות בלעדיות – במחוז מגוריו או עסקו של הנתבע, ובמחוז מגוריו או עסקו של התובע. זאת ועוד, על תביעות מסוג זה הוחלה גם תקנה (3א1) לתקנות העיקריות. משמעות הדבר היא, שכאשר לתובע יש מספר סניפים, ואחד מהם בתחום השיפוט בו מצוי מקום מגוריו או עסקו של הנתבע – אזי ניתן יהיה להגיש את התובענה רק במחוז מגוריו או עסקו של הנתבע. תקנה זו חלה לפי לשונה על "תובענה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט", ותיבה זו מכילה לטעמי את כל התביעות הקשורות בנעשה ברשת האינטרנט. "פרסום או סחר" כולל לא רק תביעות חוזיות אלא גם תביעות נזיקיות ואחרות, ובכלל זה גם הפרת זכויות יוצרים ברשת האינטרנט, גם עשיית עושר בשל מעשים הנעשים ברשת האינטרנט, גם פרסום לשון הרע, ועוד כיוצא באלו עוולות הנעשות ברשת האינטרנט, כולן או חלקן."
הדין החל עד לשנת 2016:
על-פי תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984, תובע אינו יכול להגיש תביעה בישראל בכל בית משפט שיחפוץ, אלא עליו להגישה בבית המשפט אליו נתונה הסמכות המקומית לפי אחת מהחלופות הבאות (לפי בחירת התובע):
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
שאלה זו הופכת לקריטית במקרים בהם למשל התובע מתגורר באילת ואילו הנתבע מתגורר בקרית שמונה. או אז, ירצה התובע להגיש התביעה בבתי המשפט בדרום הארץ, והנתבע ירצה שהתביעה תתברר במחוז השיפוט של צפון הארץ.
כיום (אפריל 2012) מחקרים מראים כי היקף השימוש באינטרנט בישראל גדול מן הצפייה בטלוויזיה, ועל כן לא מפתיע ריבוי ההתדיינויות והתביעות בתחום דיני אינטרנט. מכאן, ששאלת הסמכות המקומית באינטרנט מעלה מידה מה של תהייה היכן ניתן להגיש את התביעות, בהתחשב כי האינטרנט נמצא בכל מקום בכל רגע נתון, ואין משמעות לגבולות גיאוגרפיים.
החלופה החמישית לעיל: "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים" היא הסוגייה המורכבת כאשר עסקינן בתביעות דיני אינטרנט.
כאשר מפורסם פרסום באינטרנט שהינו לשון הרע, פגיעה בזכויות יוצרים, הפרת סימן מסחרי או עוולה אחרת, השאלה הראשונה שאנו כעורכי דין לענייני אינטרנט חייבים לשאול עצמנו הינה היכן רשאי להגיש התובע את תביעתו.
שאלה זו כבדת משקל עוד יותר במקרים בהם התובע או הנתבע אינם מתגוררים בישראל, והפרסום יתכן ונעשה במחשב בחו"ל אך באמצעות האינטרנט פורסם גם בישראל, אך על כך נדון במאמר אחר, וכעת נדון בסוגיית הסמכות המקומית באינטרנט בין מחוזות השיפוט השונים: בתי המשפט במחוז דרום, בתי המשפט במחוז מרכז, בתי המשפט במחוז ת"א, בתי המשפט חיפה ובתי המשפט במחוז צפון.
עד לאחרונה, היו קיימות פסיקות סותרות בשאלת הסמכות המקומית באינטרנט בישראל, כאשר גישה אחת החמירה עם התובע ופסלה הטענה כי האינטרנט בכל מקום ועל כן ניתן להגיש תביעה בכל בית משפט בישראל – גישה זו הניחה למשל בתביעות לשון הרע באינטרנט, כי הפגיעה בתובע נעשתה באיזור עסקו או מגוריו של התובע, ועל כן צמצמה את החלופה החמישית לעיל. הגישה השניה הקלה, וקבעה שהאינטרנט כל שכן, בעברית נמצא בכל ישראל, ועל כן המעשה והנזק אירעו בכל ישראל.
בחודש מרץ 2012 בית המשפט העליון אמר את דברו, ופתר את הסתירה שהייתה בין פסיקות בתי המשפט בישראל.
כב' השופטת נאור פסקה:
"המעשה שבשלו הם תובעים הוא הפצת מאמרים המהווים, לטענתם, לשון הרע, באינטרנט. אינני מקבלת את עמדת המשיב, לפיה יש לבחון למי יועד הפרסום הפוגעני. בתביעות לשון הרע, המבוססות על פגיעה בשמו של התובע וביזויו, אין ולא חייב להיות יעד ספציפי לפרסום. מהפן המעשי, גם אם כוונו הדברים להזיק לתובע אצל אדם מסוים או רשות מסוימת – עצם פרסומם ברבים פוגע או עלול לפגוע בשמו הטוב אצל כולי עלמא….
משפורסמו הדברים ברשת האינטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה שבבסיס התביעה בוצע בכל מקום. המבקשים רשאים היו, על כן, להגיש תביעתם לכל מחוז שיפוט בארץ, ובכללו מחוז מרכז" (רע"א 530/12 שמחה יעקובוביץ נ. יוסף (ג'ו ) אדוארד).
הנה כי כן, בית המשפט העליון קיבל את הגישה המקלה עם התובע ומאפשרת לו להגיש תביעת לשון הרע באינטרנט בכל בית משפט בישראל. גישה זו מהווה המשך למגמת הפסיקה להחליש את חשיבות כללי הסמכות המקומית בישראל, נוכח התקדמות הטכנולוגיה (הגשות לבתי משפט באמצעות פקסים ואינטרנט), המאפשרת לבעל דין להתנהל בכל בית משפט בישראל ללא קושי של ממש.
אומנם פסק הדין לעיל יוחס אל תביעת לשון הרע באינטרנט, אולם המסקנות המשפטיות רלוונטיות וישימות גם לתביעות אינטרנט אחרות כגון: תביעות זכויות יוצרים באינטרנט, תביעות קניין רוחני באינטרנט, ותביעות בגין עוולות אינטרנט אחרות.
האמור לעיל הינו כלל אליו יש סייגים, שכן יתכנו מקרים שעל אף האמור בפסק הדין של בית המשפט העליון, בתי המשפט יקפידו על כללי הסמכות המקומית בשל טענות אחרות, ועל כן אין מאמר זה מהווה תחליף לחוות דעת משפטית או לייעוץ משפטי של עורך דין דיני אינטרנט.
לקביעת פגישת ייעוץ עם עורך דין אינטרנט התקשרו: 03-5323650 או בדוא"ל: office@ophirlaw.com.