משפט בינלאומי – מעמדן המשפטי של אמנות בינלאומיות במשפט הישראלי

פתח דבר[1]

הליך אשרור וקליטת אמנות בינלאומיות בישראל אינו מוסדר בחוק.

החוק הישראלי אינו קובע באופן ברור כיצד מנהגים ואמנות בינ"ל נקלטים במשפט הפנימי ומי מבין רשויות השלטון: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת או מוסד הנשיאות, מוסמכת לחייב את מדינת ישראל באמנות בינלאומיות.

ההיסטוריה של יישום המשפט הבינ"ל במשפט הפנימי של ישראל

ניתן לחלק את ההיסטוריה המשפטית לשתי תקופות: התקופה הראשונה, מקום המדינה- 1948 עד מלחמת ששת הימים- 1967 – בתקופה זו השאלות הנוגעות למשפט הבינ"ל התעוררו לעיתים נדירות.

התקופה השניה, לאחר מלחמת ששת הימים – הסיבה לשינוי נעוצה בעובדה שבעקבות המלחמה נותרו בידי ישראל יהודה ושומרון שהיו קודם בשליטת ירדן, ורצועת עזה, שהייתה קודם בשליטת מצרים[2].

על פי קביעות המשפט הבינלאומי, הקימה ישראל בשטחים אלו ממשל צבאי, והשטחים נחשבים מבחינה משפטית, לשטחים המוחזקים בתפיסה לוחמתית[3].

מאחר והשטחים הכבושים אינם בתחום שיפוטה של ישראל והדין הישראלי- אזרחי, אינו חל בהם[4],

המשפט הבינלאומי הוא המקור המשפטי, המסדיר את נושא התפיסה הלוחמתית בתקנות הנספחות לאמנת האג מ- 1907, בדבר הדינים והמנהגים של המלחמה ביבשה, ובאמנת ז'נבה מ- 1949 בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה[5].

בעקבות החזקת השטחים והקמת ממשל צבאי בהם, בית המשפט העליון בישראל ביושבו כבית דין גבוה לצדק (בג"ץ) פסק, כי המושל הצבאי בהיותו רשות מבצעת ומחוקקת בשטחים, ככפוף לממשלה – הרשות המבצעת, כפוף לביקורתו השיפוטית של בג"ץ, על אף היותו מחוץ לשטח שיפוטה של מדינת ישראל[6].

בכך נפתחו שערי בג"ץ בפני תושבי השטחים,  אשר עתרו נגד פעולות המושל הצבאי בשטחים בטענות, שהן נוגדות אמנות בינ"ל המסדירות את דיני המלחמה וזכויות האדם[7].

בית המשפט קבע, כי הקריטריונים, שלאורם יבחן את חוקיות צווי המושל הצבאי הם אלו המנויים: במשפט הבינלאומי הדן בשטחים מוחזקים- תקנות האג ואמנת ז'נבה הרביעית, ובמשפט המנהלי-חוקתי בישראל[8].

בעשור האחרון עקב התגברות פעולות הטרור נגד ישראל בתחומה ובשטחים המוחזקים ופעילות הסיכול הצבאית של ישראל עקב כך, התגבר אף יותר הדיון המשפטי באשר לחוקיות פעולות צה"ל לאור כללי המשב"ל, בשטחים המוחזקים.

ראוי כי נסקור בקצרה על קצה הקרחון מספר פרשיות בודדות המייצגות את כלל המקרים בהם בתי המשפט בישראל נדרשו לדון בחוקיות פעילות המדינה לאור עקרונות המשב"ל:

פרשת ברגותי[9]- בשנת- 2002, בשיאי הלחימה בין צה"ל לרשות הפלסטינית, נתפס בשטחים מרואן ברגותי, חבר פרלמנט פלסטיני והועבר לתחום שיפוטה של ישראל על מנת יועמד לדין בבמ"ש פלילי ולא צבאי.

ברגותי הואשם ב: שותפות בארגון של 37 פיגועי טרור, שבוצעו בתחומה של ישראל ובהם נרצחו עשרות ישראלים, חברות בארגון טרור וכן עבירות ביטחוניות אחרות.

בדיונים על הגשת כתב האישום בבהמ"ש, נטען כי לבהמ"ש (פלילי), אין סמכות שפיטה פלילית על ברגותי לאור כללי המשב"ל – אמנת ז'נבה השלישית, אשר על פיהם הוא "שבוי מלחמה" ולא ניתן לשפוט אותו.

בהמ"ש אומנם קיבל את הטענה הכללית לפיה ע"פ דיני המשב"ל לא ניתן להעמיד לדין פלילי "שבוי מלחמה", אך דחה את טענתו של ברגותי, כי הנו זכאי לחסינות מפני העמדה לדין פלילי בנימוק, כי[10]:

סעיף 4 לאמנת ז'נבה השלישית קובע ארבעה תנאים מצטברים לשם הכרה בלוחם כ"שבוי מלחמה":

(א)        על האירגון לתפקד במסגרת היררכית, כאשר בראשו עומד מפקד האחראי לפקודיו.

(ב)        על האירגון לשאת סימן אבחנה קבוע הניתן לזיהוי מרחוק.

(ג)        על הלוחמים לשאת את נִשקם בגלוי.

(ד)        על הלוחמים לנהל את פעולותיהם בהתאם לדיני המלחמה ומִנהגיה".

לעומת שבוי מלחמה, לוחם בלתי-חוקי אינו זוכה לאותן הגנות, וניתן יהיה להעמידוֹ לדין בהתאם לחוקים הלאומיים של המדינה כנגדה התבצעו העבירות.

לאור כל האמור לעיל, ותוך הסתמכות על המעשים המיוחסים לנאשם בכתב-האישום,- מבלי להכריע בִּדבר ביצועם על-ידו,- לא ניתן לראות בנאשם "שבוי מלחמה", שכּן לא רק שהוא אינו עומד בתנאים שמציב סעיף 4 לאמנת ז'נבה השלישית, אלא, על-פי הנטען, הוא פעל בניגוד גמור לדיני המלחמה ולהוראות סעיף 48 לאמנה הנ"ל.

למעשה מערכת המשפט בישראל נתקלת לא פעם בשאלות על חוקיות הפעולות הצבאיות לאור עקרונות המשב"ל[11].

עם זאת בתי המשפט בישראל נדרשו לדון בסוגיות הקשורות לעקרונות ואמנות בינ"ל גם בפס"ד, שאינם "ביטחוניים":

פרשת הסחר בנשים למטרת זנות[12]- בפרשה זו בהמ"ש דן בחוקיות עסקת טיעון, אשר לדעת השופטים הייתה מקילה יתר על המידה בעונשו של הנאשם בסחר של נשים למטרת זנות.

השופט רביד במיעוט, פסק כי יש להרשיע את הנאשם על בסיס הודאתו, אך לדחות על הסף את העונש, שנקבע בהסדר הטיעון. בנימוקו האם ראוי שבהמ"ש יתערב בשיקול הדעת, שנתון לתביעה ויפגע באינטרס ההסתמכות של הנאשם על עסקת הטיעון, השופט פסק, כי ניתן לומר שהחלטה מנהלית של תביעה, שהנה בניגוד להתחייבויות בינ"ל של ישראל- להעניש בחומרה עבריינים בתחום הסחר בנשים, הנה החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצונית ודינה בטלות.

אם כן ניתן לסכם ולומר, כי בתי המשפט בישראל בשנים האחרונות, לעיתים קרובות, נדרשים לדון בסוגיות הקשורות למשפט הבינ"ל.

לאור האמור נדון במאמר זה במעמד המשפט הבינ"ל בדין הלאומי של ישראל ובאופן קליטתו.

התפתחות הכללים בפסיקה, באשר לסמכות לחייב את המדינה באמנות בינ"ל

העדר הוראה ברורה בדין הישראלי באשר לסוגיה מי המוסמך לחייב את ישראל באמנות, הוסדר ע"י פרשנות בהמ"ש העליון בפס"ד קמיאר[13].

בפס"ד, נטען כי ס' 11(א)(5) לחוק יסוד: נשיא המדינה, הקובע ש"הנשיא יחתום על אמנות עם מדינות חוץ שאושרו ע"י הכנסת", קובע שלמוסד הנשיאות הסמכות לחייב את ישראל באמנות.

בהמ"ש בדונו בטענה קבע לסעיף פירוש מצמצם ביותר, שעל פיו רק בנסיבות מיוחדות, כשהממשלה תבקש את אישור הכנסת לאמנות, יחתום עליהן נשיא המדינה[14].

בהמ"ש בפסיקתו, למעשה נתן גושפנקא לנוהג החוקתי, שהשתרש מאז קום המדינה ולתזכיר רשמי לאו"ם, שבו הצהירה ממשלת ישראל, שהיא המוסמכת לנהל משא ומתן לשם כריתת אמנות, חתימתן ואישרורן.

ראוי לציין, כי גישתו של בהמ"ש, נבעה גם מהכרה בסמכות השיורית של הממשלה[15]- "הסמכות לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת", במידה ואין הסמכות פוגעת בחירות הפרט[16].

על אף סמכותה של הממשלה לחתום ולאשרר אמנות, התפתח מנהג על פיו אמנות בעלות חשיבות רבה למדינה- אמנות בנושאי ויתורים טריטוריאליים, סוגיות ביטחוניות וכדומה, הממשלה מציגה אותן לאישור הכנסת[17].

המעמד המשפטי של המשפט הבינ"ל בדין הפנימי של ישראל

יש לציין כי בישראל קיימת חלוקה של המשפט הבינ"ל לשני תחומים: נוהג בינ"ל ואמנה בינ"ל.

על כן נסקור את המעמד המשפטי של כל תחום בנפרד, אך טרם נעשה כן, נגדיר מהן הגישות המשפטיות על פי הן נשפוט את המעמד של הדין הבינ"ל בדין הפנימי:

הגישה המוניסטית- המשפט הלאומי והמשפט הבינ"ל- נדבכים במבנה משפטי אחד, ע"פ גישה זו יש הרמוניה וקוהרנטיות בין שתי שיטות המשפט.

הגישה הפלורליסטית/ דו-אליסטית-  שיטות המשפט נפרדות זו מזו, שני מעגלים נפרדים, בנק' מסוימות תתכן חפיפה, אך אין לומר, שהשיטות קשורות זאת בזאת.

ע"פ גישה זו על מנת הדין הפנימי ייתן תוקף לדין הבינ"ל, נדרש אקט חקיקתי פנימי, שיקלוט את הדין הבינ"ל לתוך הדין הלאומי.

המעמד המשפטי של נוהג בינ"ל

בהמ"ש העליון בישראל גיבש עם השנים עמדה על פיה המנהג הבינ"ל נקלט בדין הפנימי אוטומטית ללא אקט חקיקתי של הכנסת[18], כלומר לעניין מנהג בינ"ל בישראל נתקבלה הגישה המוניסטית.

עם זאת בהמ"ש סייג את עמדתו במקרים בהם יש חוק סותר וקבע, שבמקרים אלו החוק יגבר על המנהג ללא הבדל מי קדם בזמן.

כך לדוגמא במקרה חטיפתו של אדולף אייכמן ע"י המוסד בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל, נטען ע"י סנגורו של אייכמן כי החוק לעשיית דין בנאצים, אשר נחקק לאחר השואה, הנו חוק המעניש באופן רטרואקטיבי, דבר המנוגד לנוהג הבינ"ל. בהמ"ש פסק, כי אין בכוחו של נוהג בינ"ל לגבור על הוראת חוק[19].

ישנן גישות הגורסות, כי הבסיס המשפטי לקליטת הנוהג הבינ"ל לדין הפנימי של ישראל בהעדר חוק קיים (לאקונה), בסיס שהנו ירושת המשפט המקובל הבריטי, ששלט בא"י טרם הקמת המדינה, בוטל עם חקיקת חוק יסודות המשפט ב 1980[20].

גישות אלו טענו, כי אם עד עתה בהמ"ש קלט את המנהג, כאשר נתקל בסוגיה שאין לה תשובה בדין הפנימי (לאקונה), אזי עתה בעת לאקונה, על בהמ"ש לפנות למקורות מורשת ישראל[21] ולא למנהג של המשב"ל.

עם זאת על גישות אלו חולק נשיא בהמ"ש העליון השופט א' ברק[22] וניתן לראות, כי הלכה למעשה, הפסיקה ממשיכה מתוך הרגל לאמץ את הכלל של קליטת מנהג בינ"ל אוטומטית לכללי המשפט הפנימי[23], כך במקרה עפו[24], לאחר חקיקת חוק יסודות המשפט, בהמ"ש העליון לא רק המשיך לאמץ את קליטת המנהג אלא הגדיל לעשות ולומר כי:

"לא חלו התפתחויות אשר להן השלכה אפשרית על הערכת המצב המשפטית[25]" , היינו אין בחקיקת חוק יסודות המשפט בכדי לשנות את הנוהג של קליטת מנהג בינ"ל לדין הפנימי של ישראל.

המעמד המשפטי של אמנות בינ"ל

לעניין זה הדין בישראל מבצע הבחנה בין אמנה דקלרטיבית- אמנה שלמעשה מעגנת מנהג בינ"ל קיים לאמנה הסכמית (קונסטיטוטיבית)- אמנה היוצרת כלל/נוהג חדש.

מאחר ואמנה דקלרטיבית הנה מעגנת מנהג בינ"ל קיים, אזי מעמדה נגזר מכוח מעמד הנוהג בדין הישראלי, כפי שסקרנו בפסקה הקודמת[26].

כאמור אמנה דקלרטיבית הנה בעלת מעמד נורמטיבי ללא חקיקה מעגנת ובלבד, שאינה סותרת חקיקה קיימת.

באשר לאמנה הסכמית ולחלק באמנה דקלרטיבית שאינו מעגן נוהג קיים, בהמ"ש בישראל קבע, כי לא ניתן להסתמך על הוראות אמנה בבהמ"ש בישראל כמקור נורמטיבי משפטי עצמאי ((SELF-EXECUTING [27].

כלומר לעניין אמנה הסכמית הגישה, שנתקבלה בישראל, הנה גישה דואליסטית, בה למשפט הבינ"ל הסכמי אין מעמד משפטי נורמטיבי.

לפני שנמשיך נעצור לרגע קט ונסקור את הבעייתיות, שקיימת בגישה, שהצגנו זה עתה, המבדילה בין אמנה הסכמית לדקלרטיבית.

הבעיה טמונה בעצם ההפרדה, הרי אמנה יכולה בפועל לעגן הסדר, שבחלקו הנו דקלרטיבי ובחלקו האחר הסכמי.

ע"פ הגישה המבדילה, רק לחלק הדקלרטיבי יש מעמד עצמאי, כך יכול ולהיווצר מצב בו קיימת אה-סימטריה במעמד משפטי של אמנה.

לדוגמא יתכן וסעיף אחד יהיה דקלרטיבי ועל כן בעל מעמד וסעיף אחר יהיה סעיף הסכמי ועל כן נעדר מעמד.

נשיא בהמ"ש העליון דאז השופט שמגר, נימק את אי מתן מעמד משפטי לאמנות בינ"ל בדין הפנימי מן הנימוקים הבאים[28]:

  1. הפרדת הרשויות – מאחר והממשלה יוצרת ומאשררת אמנות, אין לתת בידה סמכות חקיקה ע"י מתן מעמד חקיקתי לאמנות.
  2. הבדלים מהותיים בין המשב"ל לדין הפנימי בישראל- קיימים הבדלים משמעותיים בין שיטת המשפט הבינ"ל למשפט הישראלי.
  3. קיימת אי התאמה בין אמנות לתנאי הארץ ותושביה- כללי המשפט הבינ"ל אינם מכילים את האינטרסים והמאפיינים של ישראל.
  4. חשש מפני כפיית תכתיבים על ישראל- חשש בהמ"ש, כי אמנות הנערכות ומפוקחות ע"י וועדות האו"ם, יהוו כלי לכפיית תכתיבים נגד ישראל ע"י מדינות ערב.

סיכום ביניים

ניתן איפוא לסכם את המעמד של המשב"ל במסקנות הבאות: לדין הבינ"ל אין מעמד נורמטיבי בדין הלאומי בישראל אלא אם עוגן בחקיקה קולטת של הכנסת.

סייג לכך הוא המנהג הבינ"ל, אשר בעל מעמד עצמאי, גם ללא חקיקה ובלבד, שהוא אינו סותר חקיקה קיימת.

מתוקף הסייג שיש למנהג, נגזרת מעמדה של  אמנה המעגנת מנהג קיים, אמנה דקלרטיבית.

כלומר דין מעמד החלק הדקלרטיבי, שבאמנה כדין מנהג, אם כן יתכן ולשני הסדרים באמנה אחת יהיה מעמד שונה, החלק הדקלרטיבי(המנהגי) בעל מעמד עצמאי בדין והחלק ההסכמי ללא מעמד.

כל האמור כמובן בטל, כאשר יש חקיקה פנימית, הקולטת את האמנה.

המעמד הפרשני של המשפט הבינ"ל בדין הפנימי

על אף המעמד הנורמטיבי, החלש, שניתן למשפט הבינ"ל בדין הפנימי, בהמ"ש העליון הכיר בהיות המשפט הבינ"ל בעל מעמד פרשני, היינו בהמ"ש קבע, כי קיימת בדין בישראל חזקת התאמה פרשנית בין הדין הפנימי לדין הבינ"ל[29].

בהסבירו מהו כלל חזקת ההתאמה, פסק הנשיא א' ברק, כי בבחירת הפרשנות המתאימה לחקיקה קיימת: "חזקה עלינו כי תכליתו של חוק היא, בין היתר, להגשים את הוראות המשפט הבינלאומי ולא לעמוד בסתירה להן"[30].

כלומר במילים אחרות בהמ"ש בדונו בסוגיות לדוגמא ביטחוניות, יפרש את סמכויות רשויות הביטחון מכוח חקיקת הכנסת,באופן שלא יסתור את המשב"ל.

בהמ"ש העליון בישראל עשה שימוש לא פעם בחזקת ההתאמה, בעת מתן פרשנות לסמכויות שלטוניות, אשר לא התקיימו בהרמוניה עם המשפט הבינ"ל[31].

סיכום :

מדינת ישראל כחברה במשפט העמים התחייבה באמנות בינ"ל רבות ובראשן: האמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות (iccpr), האמנה לזכויות כלכליות ותרבותיות (icescr), אמנת ג'נבה (1949) בנושא ההגנה לאזרחים בעת מלחמה.

מאחר ובישראל אין לדין הבינ"ל מעמד עצמאי, קיימת ביקורת הולכת וגוברת לפיה, על ישראל לעגן בחקיקה את האמנות או לחילופין לשנות את אופן קליטת המשב"ל לדין הפנימי[32].

לאור תהליך הגלובליזציה והעימות הישראלי-ערבי, אשר מוצא יותר ויותר ביטוי במערכת המשפט בערכאות נמוכות וגבוהות כאחד, בתי המשפט נאלצים לדון לעיתים תכיפות בחוקיות פעולות שלטוניות לאור עקרונות המשב"ל ולהפעיל פרשנות על חוקים באופן שלא ייצור ניגוד עם המשב"ל.

אין ספק שמגמה זו הולכת וגוברת עם הזמן וכך גם הביקורת על ישראל בגין העדר עיגון אמנות בינ"ל של זכויות אדם בדין הלאומי.

לסיום ניתן לסכם שלושה כללים משפטים עיקריים, הקיימים בדין בישראל באשר למשב"ל:

  1. משפט מנהגי ואמנה דקלרטיבית הנם חלק מהמשפט הפנימי כמקור נורמטיבי בהתניה, כי אינם נוגדים חוק קיים, אשר בכל אופן גובר על המשב"ל.
  2. אמנה הסכמית (קונסטיטוטיבית) נעדרת תוקף נורמטיבי אלא אם עוגנה בחקיקה.
  3. המשפט הבינ"ל: מנהגי, דקלרטיבי והסכמי, הנו בעל מעמד משפטי פרשני בדין הפנימי של ישראל באמצעות חזקת ההתאמה הפרשנית.

[1] יפה זילברשץ, קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי- הדין המצוי, הרצוי, משפטים כ"ד (2) עמ' 318.

[2] יפה זילברשץ, קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי- הדין המצוי, הרצוי, משפטים כ"ד (2) עמ' 323.

[3] יפה זילברשץ, קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי- הדין המצוי, הרצוי, משפטים כ"ד (2) עמ' 323.

[4] ישראל מצהירה בתוקף, כי השטחים המוחזקים אינם בשטח שיפוטה, ראה דו"ח ישראל לוועדה המפקחת על האמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות (HUMAN RIGHTS COMMITTEE), ccpr/c/isr/2001/2/4 December 2001, עמ' 5 פסקה 8.

[5] יפה זילברשץ, קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי- הדין המצוי, הרצוי, משפטים כ"ד (2) עמ' 323 וכן את: Documents on the laws of war (Oxford, 2nd ed. By A. Roberts & R. Guelft, 1989), 43

[6] בג"צ 302/72 – שיח' סולימאן חסיין עודה אבו נ' ממשלת ישראל . פ"ד כז(2), 169 ,עמ' 176-177.

[7] יפה זילברשץ, קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי- הדין המצוי, הרצוי, משפטים כ"ד (2) עמ' 323.

[8] יפה זילברשץ, קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי- הדין המצוי, הרצוי, משפטים כ"ד (2) עמ' 323- 324.

[9] תפ"ח 1158/02 מדינת ישראל נגד מַרוּאן בן חטיבּ בַּרַגוּתי.

[10] לפירוט נוסף ראה תפ"ח 1158/02 מדינת ישראל נגד מַרוּאן בן חטיבּ בַּרַגוּתי, פסקה 33-36.

[11] ראה: בג"ץ 4054/95,5100/94 – הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל . פ"ד נג(4) 817; בג"צ 302/72 – שיח' סולימאן חסיין עודה אבו נ' ממשלת ישראל . פ"ד כז(2), 169; בג"צ 785/87 – עבד אל נאצר עבד אל עזיז נ' מפקד כוחות צה"ל . פ"ד מב(2), 4; ע"א 25/55 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עבד אל-לטיף סמרה, פ"ד כרך י' (2) 1828; דנ"פ 7048/97 – פלונים נ' שר הבטחון . פ"ד נד(1), 721.

[12] פח 005049/02 מדינת ישראל נ' עופר חסון ואחרים.

[13] ע"פ 131/67 הישמט קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ב (2) 88.

[14] יפה זילברשץ, קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי- הדין המצוי, הרצוי, משפטים כ"ד (2) עמ' 319-318.

[15] ס' 32 לחוק יסוד: הממשלה.

[16] בג"ץ 4054/95,5100/94 – הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל . פ"ד נג(4) 817, עמ' 832-833.

[17] "ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי" עורך יצחק זמיר, מאמרו של שטרית בעמ' 415- 416.

[18] ע"פ 174/54 שטמפפר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד י 5, 17.

[19] ע"פ 336/61 איכמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד טז 2033.

[20] ראה המחלוקת בין השופט מ' אילון לשופט א' ברק בד"נ 13/80 הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ, פ"ד לה(2) 785 וכן מ' אלון המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (מהדורה שלישית, תשמ"ח, כרך ג') 1537-1597.

[21] ראה ס' 2 לחוק יסודות המשפט.

[22] ד"נ 13/80 – אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ ואח' . פ"ד לה(2), 785 ,עמ' 797-798.

[23] יפה זילברשץ, קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי- הדין המצוי, הרצוי, משפטים כ"ד (2) עמ' 344-346.

[24] בג"צ 785/87 – עבד אל נאצר עבד אל עזיז נ' מפקד כוחות צה"ל . פ"ד מב(2), 4.

[25] בג"צ 785/87 – עבד אל נאצר עבד אל עזיז נ' מפקד כוחות צה"ל . פ"ד מב(2), 4 ,עמ' 12-13.

[26] ראה החלק במאמר זה העוסק במעמד המשפטי של נוהג בינ"ל בדין הישראלי.

[27] ע"א 25/55 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עבד אל-לטיף סמרה, פ"ד כרך י' (2) 1828.

[28] בג"צ 785/87 – עבד אל נאצר עבד אל עזיז נ' מפקד כוחות צה"ל . פ"ד מב(2), 4 ,עמ' 40-51.

[29] דנ"פ 7048/97 – פלונים נ' שר הבטחון . פ"ד נד(1), 721 עמ' 743, ובג"ץ 279/51 אמסטרדם נ' שר האוצר, פ"ד ו 966 ,945.

[30] דנ"פ 7048/97 – פלונים נ' שר הבטחון . פ"ד נד(1), 721 ,עמ' 743-744.

[31] בג"ץ 4054/95,5100/94 – הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל . פ"ד נג(4), 817 ,עמ' 835-836 וכן דנ"פ 7048/97 – פלונים נ' שר הבטחון . פ"ד נד(1), 721 ,עמ' 743-744.

[32] לביקורת ראה יפה זילברשץ, קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי- הדין המצוי, הרצוי, משפטים כ"ד (2) עמ' 330-334, 348-349. כמו כן ראה דו"ח כללי של הוועדה המפקחת לאמנה לזכויות כלכליות ותרבותיות(E/C.12/1/Add.90)  מיום- 23/5/03 . פסקה 12:

The Committee reiterates its concern that the Covenant has not been incorporated in the domestic legal order, and can therefore not be directly invoked before the courts

פסקה 29:

The Committee urges the State party to undertake steps towards the incorporation of the Covenant and its provisions in the domestic legal order