החלטה בתיק בבית משפט העליון בנושא לשון הרע

רע"א 5242/14 פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק רע"א 5242/14 בבית המשפט העליון

רע"א 5242/14

לפני:
כבוד השופט י' עמית

המבקשים:
1. יוסף וינשטיין

2. מטרה-וט חברה להנדסת חשמל בע"מ

נ ג ד

המשיב:
מד מים רימונים בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 10382-05-14 שניתנה ביום 21.7.2014 על ידי כבוד השופט משה יועד הכהן, ובקשת עיכוב ביצוע

בשם המבקשים:
עו"ד דרור ברוטפלד, עו"ד ארי רובינשטיין
ועו"ד דניאל הרשקו

בשם המשיבה:
עו"ד ד"ר אבי וינרוט ועו"ד אמיר לוקשינסקי-גל

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 21.7.2014 (כב' השופט משה יועד הכהן) אשר דחתה את בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני למניעת פרסום לגביו נטען כי הוא מהווה לשון הרע.

הרקע וההליכים שקדמו לבקשת רשות הערעור

1. המבקש 1, מהנדס בהכשרתו, משמש יועץ מקצועי לרשויות מקומיות ותאגידי מים רבים, במכרזים להקמת מערכות קריאה מרחוק של מדי מים (להלן: המבקש ו- מערכות קר"מ, בהתאמה). המבקשת 2 היא חברה המנוהלת על ידי המבקש העוסקת בתכנון, פיקוח וניהול הקמתן של מערכות קר"מ בישראל (להלן ביחד: המבקשים). המשיבה היא חברה העוסקת בייצור, שיווק שיפוץ והסבה של מדי מים בישראל ומתמודדת במכרזים שונים המתפרסמים, מעת לעת, על ידי תאגידי מים ורשויות מקומיות.

2. כנגד המשיבה וגופים נוספים הפועלים בתחום מדי המים הוגש כתב אישום המייחס להם, בין היתר, עבירות על חוק ההגבלים העסקיים בדרך של תיאום מכרזים ועשיית הסדרים כובלים (ת"פ 49529-12-11, להלן: התיק הפלילי). לצורך החקירה ביצעה הרשות להגבלים עסקיים האזנות סתר, לאחר שקיבלה לכך היתר כדין. בין השיחות שנקלטו, היתה שיחה שהתנהלה בין המבקש לבין אחד ממנהליה של יצרנית מדי מים בשם מי ורד (להלן: מי ורד), שאף היא נאשמת עם המשיבה בתיק הפלילי (להלן: האזנת הסתר או הראיה). בחומר החקירה שהועבר למשיבה על ידי המדינה, נכללה גם האזנת הסתר האמורה, שגם הוגשה כראיה בתיק פלילי אחר המתנהל כנגד אחד בשם אלטמן (להלן: אלטמן), שהוא מנהלה של מי ורד (ת.פ. 49530-12-11, להלן: ההליך הפלילי נגד אלטמן).

3. ביום 3.2.2014 פנתה המשיבה בבקשה, במסגרת ההליך הפלילי נגד אלטמן, שכותרתה "בקשה להתרת שימוש בראיית תביעה לצורך מניעת ניגוד עניינים חמור במכרזים תלויים ועומדים". המשיבה טענה כי מהשיחה שהוקלטה בהאזנת הסתר עולה חשד כבד לניגוד עניינים חמור ופסול של המבקש. לטענתה, ניתן ללמוד מהשיחה כי המבקש נפגש עם יצרנים שונים של מדי מים, מקבל מהם טובות הנאה שונות ומשוחח עמם על תוכנם של מכרזים עתידיים ועל עיצוב הדרישות למכרזים אלו. לפיכך, ביקשה המשיבה כי בית המשפט יתיר לה להגיש את תמליל האזנת הסתר לרשויות המקומיות ולתאגידי המים בהם משמש המבקש כיועץ, על מנת שיוכלו לשקול את פסילת המכרזים בהם היה המבקש מעורב ועודנו מעורב. המשיבה הסבירה כי מצאה לנכון לפנות לבית המשפט בו מתנהל ההליך הפלילי נגד אלטמן, על מנת שיעשה שימוש בסמכותו הטבועה להתיר פרסום ראיות שהוגשו בהליך הפומבי שהתנהל לפניו.

המשיבה לא מצאה לנכון לצרף לבקשה את המבקש, ובית משפט קמא הורה לה לעשות כן, בהתחשב בכך שהבקשה עלולה לפגוע בו ובשמו הטוב.

4. בתגובה בכתב שהגיש המבקש, הוא התנגד לבקשת המשיבה בטענה כי תוכן ההקלטה עלול להיות מוצא מהקשרו ולפגוע בצנעת הפרט ובחופש העיסוק שלו, וביחסיו עם לקוחותיו. אולם בהמשך, ולאחר שקיבל לידיו את תמלול ההקלטה, הגיש המבקש הודעה בכתב בה נאמר כי הוא חוזר בו מהתנגדותו לבקשה, תוך שהוא מסתייג כמובן מההאשמות והטענות שהוטחו בו על ידי המשיבה. המבקש הותיר אפוא את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט אך ביקש כי המשיבה תמסור לו ולבית המשפט רשימה סגורה של הרשויות שאליהן היא רשאית להפנות את תמליל ההקלטה. בסיפא להודעתו, ציין המבקש כי הוא שומר לעצמו כל זכויותיו על פי כל דין "במידה ויפגע או יינזק ממעשיה של המבקשת בקשר עם התמליל".

עמדתה העקרונית של המדינה בסוגיה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בתגובה שהגישה לבקשה, הייתה כי משעה שהאזנת הסתר היא חלק מהראיות בתיק, אזי היא חוסה תחת כללי פומביות הדיון ולא תחת הוראות חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 (להלן: חוק האזנת סתר) ויש לבחון את חשיפתה בכפוף לשיקולים כגון חשש לפגיעה בתקינות ההליך ו/או בפרטיותם של צדדים שלישיים. עם זאת, בדיון שהתנהל בבקשה ביום 26.3.2014 – בנוכחות בא כוח המשיבה, המדינה והמבקש ובא כוחו – סייגה המדינה-המאשימה את עמדתה וטענה כי אין להתיר למשיבה לפרסם את התמליל בין הרשויות המקומיות ותאגידי המים, בין היתר, מאחר שהאינטרס שלה בפרסום, כמי שנאשמת בעצמה בפלילים, אינו נקי. בנוסף, הפנתה המדינה להוראת סעיף 13(ג) לחוק האזנת סתר הקובעת כי "דברים שנקלטו כדין בדרך האזנת סתר לא יהיו קבילים כראיה אלא בהליך פלילי שאינו על פי קובלנה". המדינה הציעה אפוא כי המשיבה תפנה את תשומת ליבן של הרשויות לקיומה של האזנת הסתר בהליך הפלילי המתנהל נגד אלטמן ולהיותה נאשמת בתיק פלילי אחר, אך תשאיר בידי הרשויות את הבחירה לפנות לבית המשפט ולבקש את חשיפת הראיה.

במהלך הדיון, צידד המבקש בעמדתה של המדינה לפיה המשיבה תפנה לרשויות השונות ותפנה תשומת ליבן לתמליל השיחה המוקלטת, וכי הרשויות הן שתחלטנה אם לפנות לבית המשפט לקבלתה. אקדים ואומר כי בניגוד לנטען בסעיף 23 לבקשה דכאן, איני סבור כי בדברים אלה של בא כוח המבקש, ניתן לראות חזרה מהסרת התנגדותו לבקשה.

אציין כי המבקש היה מיוצג באותה עת על ידי עורכי הדין אדרת וכץ.

5. בהחלטתו מיום 2.4.2014, קיבל בית המשפט שדן בהליך הפלילי נגד אלטמן (כב' השופט משה יועד הכהן) את הבקשה ודחה את הצעת המדינה (להלן: ההחלטה בדבר התרת השימוש בראיה). בתמצית, קבע בית המשפט כי לאחר ששקלל את האינטרסים של הצדדים ומאחר שהמבקש חזר בו מהתנגדותו העקרונית לחשיפת הראיה, יש להתיר למשיבה לעשות שימוש בראיה לצורך פניה לרשויות, ומבלי שיהא בכך הבעת עמדה מצד בית המשפט באשר לקבילותה או למשקלה. עם זאת, הוסיף בית המשפט וקבע כי על המשיבה להודיע למבקש 14 יום לפני שתפנה לרשויות על כוונתה לעשות כן.

התביעה ללשון הרע ובקשת רשות הערעור שלפניי

6. ביום 8.5.2014 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני ובקשה לקיום הליך בדלתיים סגורות (להלן: הבקשה לצו מניעה זמני). בבקשה ביקש המבקש לאסור על המשיבה לשלוח את תמליל האזנת הסתר ואת פרשנותה לתמליל, לרשויות המקומיות ולתאגידי המים, על מנת להגן על שמו הטוב ולמנוע הוצאת דיבתו רעה. הבקשה לצו מניעה זמני הוגשה לאחר שהמשיבה שלחה למבקש הודעה בדבר כוונתה לפנות לרשויות המפורטות במכתב ולהציג להן את תמליל האזנת הסתר בצירוף מכתב נלווה מטעמה, מכתב שאותו הגדיר המבקש כמכתב איום (להלן: מכתב האיום). הבקשה לצו מניעה זמני הוגשה עוד טרם הגשת התביעה העיקרית, ונאמר בה כי בתביעה שתוגש יתבקש בית המשפט ליתן את הסעדים הבאים: סעד הצהרתי כי אין בתמליל "דבר וחצי דבר המטיל דופי כלשהו" במבקש וכן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבה ומי מטעמה לשלוח את התמליל או דברי פרשנות לתמליל למי מהרשויות המקומיות או תאגידי המים הנזכרים במכתב האיום.

7. הבקשה למתן צו מניעה זמני, הגיעה לשולחנו של השופט יועד הכהן כשופט תורן, הוא השופט שנתן את ההחלטה בדבר התרת השימוש בראיה כמי שדן בהליך הפלילי נגד אלטמן.

בהחלטתו מיום 21.7.2014 דחה בית המשפט את הבקשה מחמת השתק שיפוטי וחוסר תום לב. בית משפט קמא הדגיש כי המבקש נתן מפורשות את הסכמתו לחשיפת הראיה במסגרת ההליך הפלילי נגד אלטמן, והסכים להסתפק בכך שתינתן לו התראה של 14 יום לפני פניית המשיבה לרשויות. לפיכך, בקשתו למנוע כעת את חשיפת הראיה בדרך של בקשה לצו מניעה זמני במסגרת הליך אזרחי, לוקה בחוסר תום לב דיוני. כמו כן, דחה בית המשפט את פרשנות המבקש לפיה ההחלטה בדבר היתר השימוש בראיה הייתה טכנית בלבד. עוד ציין בית המשפט כי מניעה מוקדמת של פרסום בתביעה ללשון הרע, היא מעשה נדיר ביותר.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי הנסבה על ההחלטה לדחות את בקשת המבקש לצו מניעה זמני.

8. בבקשה טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא כשדחה את צו המניעה הזמני. המבקש חוזר על טענתו לפיה ההחלטה להתיר את השימוש בראיה במסגרת ההליך הפלילי הייתה החלטה טכנית בלבד, שאין בה כדי לחסום את דרכו לפעול במישור האזרחי נגד המשיבה. בנוסף, מעלה המבקש טענות נגד ההחלטה להתיר את השימוש בראיה לגופה. בין היתר, טוען המבקש כי לפי סעיף 13 לחוק האזנת סתר לא ניתן לעשות שימוש בראיה, למעט בהליך פלילי שאינו קובלנה; כי בעת שהתנהל הדיון בהחלטה להתיר את השימוש בראיה, הוא חזר בו מהסכמתו והצטרף לעמדת המדינה, לפיה יש להשאיר את שיקול הדעת בידי הרשויות לפנות ולבקש לעיין בראיה; כי אף אם נתן הסכמה עקרונית לחשיפת הראיה, מעולם לא נתן את הסכמתו לצירוף פרשנויות לראיה, כפי שמבקשת המשיבה להגיש לרשויות; כי אין מקום להגיש את הראיה לכל הגופים אליהם מעוניינת המשיבה להגיש את הראיה; וכי מאחר שממילא הוא לא קצר כל פירות בעמדה שהציג בבקשה שהגישה המשיבה במסגרת הדיון בהליך הפלילי נגד אלטמן , אזי לא היה מקום לדחות את צו המניעה הזמני בגין השתק שיפוטי.

בנוסף טוען המבקש כי היה מקום להעביר את הדיון בבקשה לצו המניעה הזמני לשופט אחר, מאחר שכב' השופט יועד הכהן שדחה את הבקשה לצו המניעה הזמני, הוא גם השופט שדן בהליך הפלילי נגד אלטמן והוא שנתן את ההחלטה בנוגע להתרת השימוש בראיה. בהקשר זה אציין כי השופט יועד הכהן הפנה מיוזמתו את תשומת לב הצדדים לכך, וביקש התייחסותם לשאלה אם יש מניעה כי ידון בבקשה לצו המניעה הזמני. לאחר קבלת תגובות הצדדים קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 20.5.2014 כי אינו רואה מניעה לדון בבקשה שהונחה בפניו במהלך התורנות. אקדים ואומר כי לא רק שאיני רואה כל דופי בכך, נהפוך הוא. דווקא מאחר שהשופט יועד הכהן דן בבקשת המשיבה במסגרת ההליך הפלילי נגד אלטמן, וכמי שמכיר את העובדות ואת הנפשות הפועלות, יש בכך אך יתרון ולא חסרון. מכל מקום, ככל שסבר המבקש כי יש בכך כדי לפסול את השופט, היה עליו לנקוט בפרוצדורה של פסילת שופט.

9. מהעובדות שהוצגו לעיל, עולה התמונה הבאה: המשיבה, שהיא נאשמת בתיק הפלילי, מבקשת להשתמש בתמליל האזנת סתר שבוצעה כדין ונתקבלה כראיה בתיק הפלילי נגד אלטמן, כנגד המבקש שהוא צד לאותה שיחה, על אף שהמבקש אינו נאשם ואף אינו עד בהליך הפלילי. המשיבה מבקשת לעשות שימוש בתמליל על מנת להפיצו בין רשויות מקומיות ותאגידי מים, מה שעלול לפגוע בשמו הטוב ובמשלח ידו של המבקש.

סעיף 2(ב) לחוק האזנת סתר, קובע כלהלן:

"המשתמש ביודעין וללא סמכות כדין בידיעה או בתכנה של שיחה שהושגו על ידי האזנת סתר, בין שנעשתה כדין ובין שנעשתה שלא כדין, או מגלה ידיעה או תוכן שיחה כאמור ביודעין לאדם שאינו מוסמך לקבלה, דינו – מאסר חמש שנים".

אלא שבמקרה דנן השיחה הוצגה כראיה בהליך הפלילי והמשיבה קיבלה היתר מבית המשפט להשתמש בתוכן השיחה. שמא יש בכך כדי להעביר את הדיון למישור של פומביות הדיון על פי סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה? (ראו ההבחנה שערך כב' השופט מודריק במ"ת (מחוזי ת"א) 44000-08-11 מדינת ישראל נ' צנעני ואח' (18.3.2012) בין ראיה שהושגה בהאזנת סתר אך לא הוגשה כראיה לבית משפט, לבין שימוש בראיה כאמור שהוגשה כחלק מחומר הראיות במשפט. להבחנה דומה ראו עפ"א (מחוזי ת"א) 80192/06 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' פרקליטות מחוז ת"א- מיסוי וכלכלה (29.8.2007)).

ומה הנפקות לענייננו, אם בכלל, להוראת סעיף 13(ג) לחוק האזנת סתר ולפיה "דברים שנקלטו כדין בדרך האזנת סתר לא יהיו קבילים כראיה אלא בהליך פלילי שאינו על פי קובלנה"?

האם נוכח חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא הגיעה העת לעיין מחדש בהלכה לפיה, על דרך הכלל, לא יינתן צו למנוע פרסום דברים מראש עקב חשש לפגיעה בזכות לשם טוב (ראו ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא פ"ד מ"ג(3) 840, 868-867 (1989))? האם עומדות למשיבה הגנות שונות בחוק איסור לשון הרע, אם תפרסם, כפי שהיא מצהירה שבדעתה לעשות, את התמליל בקרב רשויות מקומיות ותאגידי המים? האם יש חשיבות לכך שהפרסום ייעשה באמצעות הצגת הראיה לגופים מנהליים, שלכאורה יכולים לבדוק את הפרסום באמצעות יועציהם המשפטיים? והאם במסגרת איזון האינטרסים יש חשיבות לכך שלמבקש ניתנת מראש הזדמנות להגיב מבעוד מועד על פנייתה של המשיבה לרשויות ולתאגידי המים?

הסיטואציה החריגה נשוא הבקשה מעוררת אפוא שורה של סוגיות סבוכות, שעל חלקן עמדנו לעיל, בין היתר, בתחום פומביות הדיון והעיון במסמכים שהוגשו לבית המשפט, קבילות, שימוש של נאשם בראיות שהוצגו בהליך פלילי אחר כנגד צד שלישי, האם יש מקום למתן צו מניעה מוקדם לאיסור פרסום לשון הרע ועוד.

10. על אף "הפיתוי" הרב לעסוק בשאלות נכבדות אלה, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה מן הטעם שהמבקש נתן את הסכמתו לחשיפת הראיה במסגרת הבקשה להתרת שימוש בראיה שהתנהלה בהליך הפלילי נגד אלטמן.

המקום להתנגד לבקשתה של המשיבה היה באותו הליך, ואיני מקבל את הטענה כי לא היה בידו של המבקש לערער עליה, מאחר שאינו צד להליך הפלילי. ראשית, המבקש היה צד להחלטה להתרת השימוש בראיה ואף היה מיוצג בה ונתן את הסכמתו. אף אין ממש בטענת המבקש כי ההחלטה בהליך הפלילי הייתה טכנית בלבד ולא מהותית. ועיקרו של דבר, למבקש עמדה זכות ערעור על החלטת בית המשפט בהליך הפלילי, ולאו דווקא בדרך של עתירה לבג"ץ כפי שנטען על ידו. עמד על כך בית משפט זה אך לאחרונה, בתיק שנסיבותיו מזכירות את העניין שלפנינו:

במקרים שונים בעבר קבע בית משפט זה, כי אם מכריע בית משפט במסגרת ניהולו של הליך גם בזכויותיו או במעמדו של צד שלישי, שאינו בעל דין בהליך, עשויה לקום לצד השלישי זכות ערעור על ההחלטה (ראו, למשל, בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670, 677-676 (השופט ש' לוין); 695-694 (השופט א' ברק) (1991) (להלן – עניין חסן); בג"ץ 4689/94 אבי יצחק נ' השופט צמח, פ"ד מח(5) 70, 94-93 (השופט מ' חשין), 114-113 (השופט ד' לוין) (1994) (להלן – עניין אבי יצחק); בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום, פ"ד נב(3) 721, 729-728 (השופט י' קדמי), 742-741 (השופטת ד' דורנר), 748-745 (השופטת ט' שטרסברג-כהן) (1998) (להלן – עניין צירינסקי); בג"ץ 217/06 בן חיים נ' אריאל חזק – שופט בימ"ש השלום באשדוד (10.1.2006) (להלן – עניין בן חיים); ראו עוד יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים – חלק שני 1832-1829 (2009)).

[ ] … כבר נקבע במקרים דומים בעבר, בהם עתרו מי שלא היו בעלי דין בערכאה הדיונית לבית משפט זה נגד החלטות בהליך בו הם אינם בעלי דין, כי יש להעדיף את מסלול הערעור על פי סדרי הדין הרגילים. יפים כאן דבריו של השופט מ' חשין בעניין אבי יצחק:

'פסק הדין בפרשת חסן עיקרו הוא, לדעתי, בקביעת מדיניות שיפוטית להתווייתן של דרכי ביקורת על החלטות הניתנות בערכאה ראשונה. ההנחיה היא, כי ביקורת על מחלוקות ה'נספחות' להליך עיקרי תיעשה ככל הניתן במסגרתו ובדרכיו של אותו הליך: הליך פלילי ו'נספחיו' בגדרי ערעור פלילי, הליך אזרחי ו'נספחיו' בגדרי ערעור אזרחי' " (בג"ץ 6291/14 יגאל מולי תיירות בע"מ נ' בית משפט השלום בפתח תקווה (12.10.2014)).

11. מכאן, שבדין נדחתה בקשת המבקש לצו מניעה זמני, שכן לא היה מקום להגיש בקשה לאיסור פרסום התמליל במסגרת הליך אזרחי, משניתנה הסכמתו של המבקש עצמו לכך בהליך הפלילי נגד אלטמן ומשניתנה מכבר הכרעה בעניין זה, תוך שבית המשפט מביא בחשבון את הסכמתו של המבקש, ומבלי שהמבקש ערער על החלטה זו.

12. למעלה מן הצורך, אעיר שתי הערות:

א. איני סבור שהיה מקום להשתיק את המבקש מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי כאמור בהחלטת בית משפט קמא. אין מדובר בטענות הסותרות טענות קודמות שהועלו על ידי המבקש, אלא בהסכמה של המבקש, ממנה חזר ככל הנראה, בעצת בא כוחו הנוכחי. כאמור, המקום להעלות טענות כנגד השימוש והפרסום של התמליל היה במסגרת הדיון בבקשה להתרת השימוש בראיה (או במסגרת הגשת ערעור מתאים).

ב. איני רואה ממש בטענת המבקש לפיה סעיף 13(ג) לחוק האזנת סתר חוסם את האפשרות לעשות שימוש בראיה שהושגה בהאזנת סתר שקיבלה היתר כדין. סעיף 13(ג) עניינו בקבילות ראיה ולא בחיסיון ראיה (להבחנה שבין חיסיון לקבילות ראו, לדוגמה, רע"א 6546/94 בנק איגוד בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54 (1995); רע"א 4999/95 Alberici International שותפות רשומה זרה הרשומה בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39, 44 (1996); רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת סוכנויות ביטוח, פ"ד נה(3) 661 (2001); עע"מ 6013/04 מדינת ישראל משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (2.1.06); רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נט(3) 760(2005); דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש בפסקאות 26-25 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש (9.1.2012); יצחק עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 248 (2008)).

13. סופו של דבר, על יסוד האמור, דין הבקשה להידחות. צו הארעי שניתן ביום 30.7.2014 – בטל.

כאמור לעיל, במסגרת הסכמתו של המבקש להתרת השימוש בראיה הוא שמר על כל זכויותיו על פי כל דין "במידה וייפגע או ינזק ממעשיה של המבקשת בקשר עם התמליל". משכך, אדגיש כי אין בהחלטה זו כדי להביע דעה כלשהי לגבי הפרסום ואופן הפרסום של התמליל, ואם יש בפרסום כדי להקים אחריות של המשיבה ומנהלה, מר ג'רבי, לפרסום לשון הרע על המבקשים.

בנסיבות העניין, איני רואה לעשות צו להוצאות.