חוק איסור לשון הרע בסעיף 11 עוסק באחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת.
מלשון הסעיף עולה שישאו באחריות האדם שהביא את הלשון הרע, וכך גם ישא האחראי לאמצעי התקשורת.
מהחוק משתמע שגם האתרים ישאו בתוצאה של פגיעה של גולשים באתרים שלהם, וזאת מהמילים "אמצעי תקשורת".
אמנם הדבר שונה מהחוק האמריקאי שבו יש חסינות מוחלטת לבעלי האתרים?
בת.א. 37692/03 סודרי ואח' נ' שטלריד הגיעה השאלה לבית המשפט, בה היה אדם שנאמרה בגינו לשון הרע והוא תבע את האחראי על האתר.
בית המשפט קבע כי הנתבע אינו יכול להיחשב "מפרסם" של דברי הלשון הרע, שכן הוא רק מספק את הפלטפורמה הטכנית לפרסום.
האחריות היא על הכותבים עצמם. עם זאת, במקרים שבהם הנפגע פנה לנתבע וביקש במפורש להסיר פרסום פוגעני, הנתבע צריך לשקול את הסרתו אם אכן מדובר בלשון הרע.
בית המשפט ציין כי הטלת אחריות מלאה על בעלי אתרים תפגע קשות בחופש הביטוי ותחייב אותם בעלויות גבוהות של סינון תכנים.
עם זאת, עליהם לשקול בקשות סבירות להסרת תכנים פוגעניים.
מדובר באיזון עדין בין חופש הביטוי להגנה על שמו הטוב של האדם.
נקודת מפנה הייתה בת"א 7830/00 בורוכוב נ' פורן
בית המשפט קבע מבחן בעל שלושה תנאים מצטברים ("מבחן משולש") שתביא לאחריות הפרסומים גם לבעלי האתר :
1 – הצד הנפגע מתלונן לספק הרשת ודורש להסיר את התוכן.
2 – התוכן אכן פוגע ואסור.
3 – יש לספק יכולת למנוע את הפגיעה באופן סביר.
מבחן זה אומץ לדוקטרינת "הודעה והסרה", אשר תייחס אחריות לבעלי האתר מכוח הפסיקה (בורכוב) וזאת ע"פ עוולת הרשלנות.
סוף דבר – ברגע שיש פרסום לשון הרע נגדכם, דווחו למנהלי האתר ותוך זמן סביר בהתקיים כל התנאים הם מחוייבים למחוק את הפרסום המביש אשר עודנו באוויר.
למשרדנו הגיעו מקרים של לקוחות תמימים אשר נפגעו מלשון הרע ברמה בוטה מאוד ברשתות חברתיות, ובאתרים שמשמשים פורומים לדיונים, אותם נפגעים ביצעו את דוקטרינת "הודעה והסרה" אך עדיין הפרסומים לא נמחקו.
לאחר הליכים משפטיים שהפעלנו עבור לקוחותינו מחקנו את הפרסומים המבישים, ובנוסף על עוגמת הנפש הם זכו בפיצויים כספיים גבוהים.
פרסמו עליכם
