ביום 16.6.2011 ניתן פסק דינה של כב' השופטת ד"ר איריס סורקר בתביעת לשון הרע של לקוח המשרד, הסופר אמיר צולנג, נגד ידיעות אחרונות והכתב גון בן ארי (ת.א. 1543/08 אמיר צולנג נ' גון בן ארי וידיעות אחרונות).
בפסק הדין התקבלה ברובה תביעת לשון הרע, ונפסק, שהכתב גון בן ארי, פרסם כתבה מכפישה וכוזבת אודות אמיר צולנג. עוד נקבע כי פרסום לשון הרע ע"י גון בן ארי, מהווה פרסום לשון הרע במזיד, תוך הפגנת עויינות כלפי המרואיין.
בתוך כך, פסק בית משפט השלום, כי יש בנסיבות המקרה כדי לפסוק את כפל הפיצוי הסטאטוטורי האמור בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.
וכך נפסק:
"האמירות הנ"ל שבכתבה מוציאות את דיבת התובע, כל אחת בנפרד ועל אחת כמה וכמה בהצטברותן. הן מייחסות לו אופי דורסני כלפי זולתו. הן עושות כן לא מתוך פרשנות סוביקטיבית של הספר, או מתוך הבעת דעה של הכותב. הדברים מיוחסים לאמירות מפי התובע והם מוצגים כביכול בשם אומרם. בכך חוטאת הכתבה לדברים שהתובע אמר לנתבע 2 בראיון. בעוד שבראיון הציג את האלימות כפתרון בלתי ראוי, הרי שמהכתבה מתקבל הרושם שמחשבותיו הן אלימות וכי הוא רואה באלימות "אמצעי כשר לפתירת בעיות" (כפי שמופיע בכתבה, בטור האחרון)."
באשר לתום ליבו של עיתון ידיעות אחרונות ובפרט באשר לתום ליבו של הכתב גון בן ארי, קבעה כב' השופטת סורוקר:
"אני דוחה את טענת הנתבעים להגנת תום הלב. כותרת הכתבה ("פסיכו"), התמונה המבהילה שנבחרה, כמו גם כותרת המשנה הסנסציונית – אינן עולות בקנה אחד עם כתיבה תמימה. עיוות דברי התובע בראיון, והשמטת טיעונו השלם, אף הם אינם מתיישבים עם עקרון תום הלב. אני מוסיפה ודוחה את הטענה לפיה התובע "הסתכן מרצון" (ס' 213-217 לסיכומי הנתבעים). התובע אמנם חפץ בראיון לקידום מכירות של ספרו החדש, ואף ידע שהראיון מוקלט. ואולם אין בכך ולא כלום. התובע רשאי היה להניח, כי הכתבה תשקף את דבריו בראיון ותימנע מסילופם".
עוד הוסיפה השופטת כי התנהלותו של הכתב גון בן ארי הייתה בזדון או לכל הפחות באדישות ביחס לפגיעה בשמו הטוב של התובע:
"הנתבע 2 שמע את הסברי התובע בראיון, אך האם הקשיב? יתכן שלא האמין לפרשנות שהסופר הציג לספרו. כך או אחרת, הנתבע 2 בחר בכתבה לצייר את "הצד האלים" הנשקף מהגיגי התובע, תוך שהוא מייחס לתובע אמירות שלא אמר, ותוך שהשמיט לגמרי את "הצד האחר" שהתובע הניח בפניו בראיון. הוא חטא כלפי התובע בכך שלא שיקף את המסר "כנגד אלימות", שהתובע פרש בפניו באופן מפורש."
"הנתבע 2, ככותב הכתבה, והנתבע 1, כמי שפירסמה, ללא ספק ידעו והבינו כי כתבה מעין זו – על שלל ביטוייה הפוגעניים – צפויה לפגוע בשמו הטוב של התובע. יושם אל לב כי מן הכתבה משתקפת גישה עוינת כלפי התובע. הכותב מציג את התובע כדמות מיתממת ובלתי ישרה".
אומנם, החליטה השופטת לייחס לתובע אשם תורם, בשל כתיבת ספר בעל תכנים בוטים שלתפישתה מזמין ביקורת. אולם אף על פי כן, עלה בידי משרדנו להביא לידי מתן פיצוי לשון הרע בסכום משמעותי, ותוך הטלת ביקורת חריפה על ידיעות אחרונות והכתב גון בן ארי.