Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
duns100_2023

ביוני 2013 קבוצה של פרקליטים מדינתיים מארה"ב ביקשה לשנות את סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת (Section 230 of the Communications Decency Act), באופן שיאפשר להם לתבוע בעלי אתרים וספקי שירות תוכן מקוון בגין תוכן שהועלה לאתר שלהם, ומפר את חוקי המדינה. כיום המצב הוא שהסמכות הזו שמורה לתובעים פדרליים בלבד.

סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת מהווה את אחת ההגנות המשמעותיות ביותר בדין האמריקאי בנוגע לחופש הביטוי באינטרנט, והוא מעניק חסינות לספקי שירות תוכן מקוון ובעלי אתרים באינטרנט. במילים אחרות, אין לבעלי אתרי אינטרנט בארה"ב אחריות על מה שפרסמו גולשים באתר שבבעלותם, גם אם התוכן הפוגעני מהווה לשון הרע, פגיעה בפרטיות, פגיעה בסימני מסחר או פלילי.

בשנים האחרונות אתרי אינטרנט מבוססי תוכן גולשים צברו תאוצה והפכו ללהיט, והם כוללים אתרי בלוגים, פורומים, רשתות חברתיות (כמו פייסבוק, טוויטר או אינסטגרם), אתרי "Wiki" למינהם ואפילו מנועי חיפוש. לצערנו, הניסיון מראה שכאשר הדלת פתוחה – כך גם לשונם של המשתמשים.

ארה"ב בחרה במודל הגנה המעניק לבעלי האתרים חסינות מוחלטת, מודל זה מעוגן בסעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת ומכונה "חוף מבטחים" (safe harbor).

בהתאם לסעיף 230 נידחו תביעות רבות נגד ספקי שירות בגין פרסום לשון הרע, הצגה של תוכן מיני מפורש, ואפילו איומים שהעלו משתמשים לאתרים.

יתכן שהסיבה העיקרית לכך שאותם פרקליטי מדינה ביקשו לשנות את הסעיף, היא שהם שנחשפו לאתר בשם Backpage.com (שמזכיר במהותו את craigslist.org) ובו נתגלתה רשת מקוונת של זנות וסחר בילדים למטרות מיניות. ישנן טענות שהנהלת האתר מעלימה עין מפעילות פלילית זו.

לטענת עורכי הדין מהפרקליטות במדינות השונות בארה"ב, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תופעות שכאלו היא באמצעות הרחבת הסמכות השיפוטית לרמה המדינתית והוצאתה מהידיים הבלעדיות של התובעים הפדרליים.

מנגד, קבוצה של ארגוני סחר אלקטרוני, ארגוני חופש ביטוי, מלומדים משפטיים, ועורכי דין המתמחים בדיני אינטרנט, הקימו קול מחאה למהלך המוצע.

במכתבם למחוקקים הם מביעים תמיכה חזקה בנוסח הקיים של סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת בטענה שהוא מאפשר סחר חוקי חופשי וחופש ביטוי באינטרנט, ומפצירים בפני הקונגרס להתרחק ממה שהם מגדירים כמדרון חלקלק. לטעמם, בקשת עורכי הדין מהפרקליטות פותחת צוהר להטלת אחריות על ספקי השירות ובעלי האתרים בגין כל חוק פלילי מקומי.

החשש הגדול באמת, כך הם  טוענים, הוא מפני אפקט מצנן אשר ירתיע בעלי אתרים מלאפשר אחסון תוכן של צדדים שלישיים – ויפגע בצמיחה ובקידום חופש הביטוי באינטרנט.

על פניו עמדת אלו המצדדות בסעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת, נראית ראויה וחשובה לחופש הביטוי באינטרנט.

אולם, דמיינו לעצמכם, שיום אחד אתם קמים בבוקר ומגלים, כי תיבת המייל והתא הקולי בטלפון שלכם מוצפים בהודעות, ונראה כי הפכתם להיות פופולרים בין לילה. אתם פותחים את ההודעות ונחרדים לגלות כי מחציתן הודעות זימה מאנשים שקוראים לכם להתקשר איתם, ומחציתן הודעות זועמות מאנשים שרוצים למחוק את קיומכם מעל פני האדמה.

מסתבר, כי בזמן שישנתם, מישהו פתח חשבון על שמכם באתר הכרויות, צירף תמונה שלכם, ופרסם שאתם מחפשים קטינות הרפתקניות למטרות יחסי מין תוך שהוא משאיר את כתובת המייל שלכם והטלפון ליצירת קשר.

מה תעשו עכשיו? כשבעצם כל אחד שיחפש את שמכם בגוגל יכול להגיע לעמוד שמפרסם בגאון שאתם מעוניינים בקטינות, וזה כמובן כולל את הבוס, השכנים, ואפילו את אמא שלכם.

כמובן שאתם יכולים לפנות לבעל האתר ולבקש ממנו להוריד את הרשומה, להסביר לו שהחשבון בכלל לא שלכם, שאין לכם שום עניין בקטינות, שום עניין בהרפתקות, ושאתם חוששים לשמכם הטוב ולמקום עבודתכם.  במידה ואתם גרים בארה"ב – בהחלט יש לכם סיבה טובה לחשוש.

כי בארה"ב בעל האתר ו/או ספק שירות מוגנים תחת סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת, או בשמו השני "סעיף חוף מבטחים" – והם לא מפחדים להשתמש בו. אם בעל אתר ההכרויות מחליט שמבחינתו לא מעניין אותו שמך הטוב, ואין לו שום כוונה למחוק את ההודעה – כלומר, אם הוא מאפשר "בשתיקה" פרסום תוכן פוגעני ומתוך בחירה נמנע מלהוריד את התוכן – לא ניתן להטיל עליו חבות בנוסח הקיים של סעיף "חוף המבטחים"

בישראל,  המצב הוא שונה, ובתי המשפט אימצו מודל מאוזן יותר. בישראל התפתחה דוקטרינת "הודעה והסרה" ולפיה בעל אתר אינטרנט מוגן מאחריות בגין תוכן פוגעני שפורסם על ידי צדדים שלישיים, כל עוד הסיר אותו תוך זמן סביר מרגע קבלת פנית הנפגע. כלומר, בישראל, הנהלת אתר האינטרנט אינה מחוייבת לסנן ולערוך צנזורה, אולם, אם הנפגע מהפרסום האסור בחוק, פנה אליה ודרש הסרה, האתר מחוייב לפעול בזהירות המתבקשת ולבצע הסרה בתוך זמן סביר. לא יעשה כן האתר, הוא בסיכון כי בית המשפט בישראל יחייב אותו על-פי הדין, אם הפרסום מהווה לשון הרע, פגיעה בפרטיות, הטרדה מינית, הפרת זכויות יוצרים או על-פי חוק אחר.

בשנים האחרונות נוצר בארה"ב מצב לפיו בתי המשפט מפרשים את סעיף 230 לחוק באופן בו הוא מעניק חסינות רחבה, עד כדי חוסר אחריות מוחלט, לספקים ובעלי אתרים בגין תוכן פוגעני שמפורסם באתרם. יש לקוות כי לאור הדרישה של עורכי הדין, פרקליטי המדינה, ימצאו המחוקקים מקום להצר מעט את החסינות שמעניק הסעיף ולהחזירו למקומו כ – "חוף מבטחים" מצומצם במקום "אי המבטחים" שהפך לאי מקלט.

אין האמור לעיל מהווה חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי, ובכל עניין יש לפנות לעורכי דין המתמחים בדיני אינטרנט. לקביעת פגישת ייעוץ עם עורך דין אינטרנט או לשון הרע, התקשרו: 03-5323650 או בדוא"ל: office@ophirlaw.com.