לינוי בר גפן – פסק הדין

לפני כבוד השופטת חדוה וינבאום וולצקי

המבקשות

1.Twitter Inc

2.Twitter International Company

ע"י ב"כ עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן ושות'

נגד

המשיבה

ל. ב. ג.

ע"י ב"כ עוה"ד גיא אופיר ואח'

 

פסק דין

 

 

  1. בפניי בקשת המבקשות ליתן להן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור, על החלטת בית משפט השלום, כב' השופט גלעד הס, מיום 13.9.20 בת"א 31612-08-19, שבה דחה את בקשת המבקשות לבטל את היתר ההמצאה שניתן כנגדן.

 

ואלה העובדות הצריכות לבקשה שבפניי:

 

  1. המבקשות הינן חברות זרות שמפעילות את הרשת החברתית "Twitter" .
  1. ברשת זו פורסם ביום 4.7.19, פרסום שנגע למשיבה על ידי מי מהמשתמשים ברשת שזהותו אינה ידועה למשיבה (להלן גם: "הציוץ" או "הפרסום").
  1. משנודע למשיבה על הפרסום היא סברה שמדובר בפרסום שיש בו לשון הרע, פגיעה בפרטיות, והטרדה מינית. משכך פנתה למבקשות, ביום 6.7.19, וביקשה להסיר את הפרסום.
  1. המבקשות סירבו להסיר את הפרסום ועשו כן רק ביום 10.7.19 ורק לאחר שהמשיבה שכרה שירותי עורך דין לשם כך.
  1. המשיבה הגישה כנגד המבקשות תביעה לפיצויים על סך 300,000 ₪. התביעה הופנתה גם כנגד "פלוני אלמוני" שהוא בעל הפרופיל שיצר את הציוץ.
  1. לצד הגשת התביעה פנתה המשיבה בבקשה להתיר לה לבצע מסירה אל מחוץ לתחום השיפוט, בהיות הנתבעות (המבקשות כאן) חברות זרות.
  1. בית משפט קמא נעתר לבקשה בהחלטה מיום 22.10.19.
  1. ביום 15.5.20 הגישו המבקשות בקשה לביטול היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום. המשיבה התבקשה להגיב ולאחר קבלת תשובה לתגובה מטעם המבקשות ניתנה החלטת בית משפט קמא.

 

החלטת בית משפט קמא

 

  1. בית משפט קמא נתן החלטה מפורטת שהתייחסה לשלל הטענות שהעלו המבקשות בבקשתן.
  1. בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי שלושת התנאים הנדרשים לצורך מתן היתר להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") מתקיימים בענייננו.
  1. בית משפט קמא הגיע לכלל מסקנה כי למשיבה תביעה ראויה לטיעון. בעניין זה התייחס לטענת המבקשות בבקשתן, שבה ראו להציג את המשיבה כמי שפעלה בחוסר תום לב משווע בהגשת התביעה, שכן הסתירה פרסומים של אחרים בעניינים שנגעו לה ולנושא הציוץ נשוא התביעה, וכן מצאו לפרט את עברה המיני.

 

בית משפט קמא מצא כי מקום שאדם נפגע מפרסום שעל פניו הוא פוגעני, הרי שיש לו עילת תביעה כלפי מי שלטענתו אחראי לפרסום. אין כל רלוונטיות לפרסומים של אנשים אחרים ברשת שעסקו במשיבה ומכל מקום פוגענותו של הציוץ המדובר אינו דווקא ביחסים המיניים הנטענים אלא במצבו של בן זוגה של המשיבה ששורבב לציוץ. יתרה מכך עברה המיני של המשיבה אינו רלוונטי לתביעה.

 

  1. באשר לתנאי השני הנדרש – עילת תביעה, קבע בית משפט קמא כי בשלב זה אין הוא נדרש לקבוע מסקנות סופיות. די שיימצא שהמשיבה הראתה עילת תביעה ראויה לדיון. בית משפט קמא התייחס לכל טענות המבקשות בהקשר זה ומצא לקבוע כי אין מדובר בתביעה טורדנית או קנטרנית.

 

ראשית, טענות המשיבה כלפי המבקשות מעלות שאלה רצינית האם תנאי ההסכם של המבקשות אכן מאיינות כל אפשרות לתביעתן. זאת בשל ההחרגה מאחריות של המבקשות מכל פרסום שיבוצע ברשת. לא ברור כלל אם התנאים החלים על המשתמשים ברשת מחייבים את המשיבה. עילת התביעה של המשיבה אינה כמי שמשתמשת ברשת אלא כמי שנפגעה מפרסום ברשת. מכאן שמדובר בטענה רצינית שנדרשת לדיון הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי. במקרה זה התביעה הוגשה לא מכוח עילה חוזית אלא מכוח עילה נזיקית.

שנית, ראה לדחות גם את טענת המבקשות כי יש לבחון את עילת התביעה על פי הדין הזר במקום מושבן של המבקשות שכן שם נחזה להיעשות אותו פרסום. משהמשיבה לא טענה לדין הזר ולא הוכיחה אותו בתביעתה, הרי שאין לה עילת תביעה.

בית משפט קמא קבע כי שאלת תחולתו של הדין הזר במקרה זה היא שאלה שתידרש לדיון ואין מקום להכריע בה בשלב המקדמי שבו מצוי ההליך. במקרה כאן יהיה מקום לבחון את תחולת הדין הזר באשר לעילות התביעה הנטענות מכוח מניעת לשון הרע, פגיעה בפרטיות והטרדה מינית. בית משפט קמא הוסיף כי לגבי חלקן של העילות ברור שמקום ביצוען היה בישראל. מכל מקום טענות אלו מחייבות הנחת תשתית עובדתית ועל כן אין בהן כדי לאיין את עילת התביעה בשלב זה.

 

  1. שלישית, באשר לטענת המבקשות כי על פי הדין הישראלי אין על המבקשות אחריות לתכנים שמעלים צדדים שלישיים, קבע בית משפט קמא כי אף טענה זו דינה להידחות לצורך הדיון בבקשה שבפניו. הציוץ כל מטרתו הייתה לבייש ולהכפיש ועל כן כלל לא ברור שאינו נכנס לגדר עוולת לשון הרע, פגיעה בפרטיות ואף הטרדה מינית. גם אם למבקשות אין אחריות ישירה לתוכן הציוץ, עדיין יש לבחון מכוח דוקטרינת "ההודעה וההסרה" את טענות המשיבה ולא ניתן לדחות את התביעה על הסף. במקרה כאן נראה על פניו כי מדובר בפרסום פוגעני וכן כי פרק הזמן שממועד הפרסום של הציוץ ועד למועד שהמבקשות ניאותו להסירו היה בו די כדי להוות הוכחה לכך שהמבקשות ידעו על הפרסום.
  1. מכל אלה קבע בית משפט קמא כי למשיבה עילת תביעה טובה לכאורה ומכאן שעמדה גם בתנאי השני.

 

בהקשר זה הוסיף וציין כי יהיה נכון לבחון את התביעה גם על פי "דוקטרינת ההפרה התורמת" שהוכרה בפסיקה.

 

  1. באשר לטענת המבקשות לעניין תחולת החלופות בתקנה 500 קבע בית משפט קמא כי קיימת עילת המצאה מכוח תקנה 500 (7א') וכן מכוח תקנה 500 (7) ותקנה 500 (6) . זאת תוך שהוא מקיים דיון בטענות המבקשות בכל אחת מהחלופות ודוחה אותן.
  1. באשר לפורום הנאות לדון בתביעה, שלגביו טענו המבקשות כי אינו הפורום בישראל, משיב בית משפט קמא כי לפי שלושת המבחנים שנקבעו בפסיקה הישראלית לבחינת הפורום הנאות – עומדת התביעה במבחנים. הן במבחן "מירב הזיקות", הן במבחן הציפיות הסבירה של הצדדים באשר למקום ההידיינות והן במבחן השיקולים הציבוריים.
  1. מכל הטעמים הללו דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשות לביטול היתר ההמצאה והותירו על כנו.

 

טענות המבקשות בבקשה שבפניי

 

  1. מן הפן העובדתי מעלות המבקשות כבר בפתח הבקשה שתי טענות:

 

האחת, כי הציוץ הוסר ממילא על ידי הרשת תוך יום או יומיים לכל היותר;

 

השנייה, כי הרקע לציוץ הינו פרסום של אדם אחר, בפרסום אחר, שקיבל תהודה רחבה ומצוי ברחבי האינטרנט.

 

  1. אין יריבות בין המשיבה למבקשת 1 ועל כן עניין זה לכשעצמו מחייב ביטול היתר ההמצאה כנגד המבקשת 1.

 

טענה זו מבוססת על הטענה כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, מי שסיפקה שירותי רשת למשתמשים הישראלים, הייתה אך ורק המבקשת 2, שהינה חברה אירית שמקום מושבה באירלנד. המבקשת 2 הינה חברה אמריקאית שמקום מושבה בארה"ב. מדובר בשתי ישויות נפרדות.

הגם שבית משפט קמא היה ער לטענה הוא לא ניתח אותה וממילא לא ביטל את היתר ההמצאה למבקשת 1.

 

  1. הבקשה להיתר המצאה אינה מגלה עילת תביעה טובה הראויה לדיון. זאת ממספר טעמים:

 

האחד, כי על פי הדין הישראלי אין אחריות לרשתות בגין תכנים של צדדים שלישיים;

 

השני, כי גם אם בענייננו חלה דוקטרינת "הודעה והסרה" הרי שיש לקבוע כי לא מתקיימת עילת תביעה טובה וראויה לצורך היתר המצאה אל מחוץ לתחום. דוקטרינת "הודעה והסרה" שמורה רק למקרי קיצון חריגים וכאן לא מתקיימים התנאים להחלתה. בעניין זה מעלות המבקשות מספר רב של טיעונים כמו העובדה שהציוץ הוסר תוך זמן סביר, כי  על אף סגנונו של הציוץ הוא אינו בלתי חוקי, כי שגה בית משפט קמא שקבע כי לצורך הדיון בשאלת ההמצאה אין לדון בשאלת תחולת הדין הזר.

 

השלישי, גם על פי תנאי השימוש ברשת אין למשיבה עילת תביעה טובה כנגד המבקשות. זאת בין היתר: מאחר ואלו תנאי השימוש ברשת; מאחר ולמשיבה עצמה חשבון ברשת; כי הטענה לתנאי מקפח בחוזה אחיד עלתה רק בתגובת המשיבה לבקשה; בהקשר זה לא היה מקום לדון בטענה כי עסקינן בחוזה אחיד.

 

הרביעי, כי יש לבטל את היתר ההמצאה עקב חוסר תום ליבה של המשיבה בבקשה במעמד צד אחד.

החמישי, כי לא מתקיימות בעניין כאן אילו מחלופות תקנה 500 לתקנות.

 

  1. ביקורת בית המשפט קמא על המבקשות לא הייתה מוצדקת.
  1. מכל הטעמים הללו יש מקום לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולבטל את החלטת בית משפט קמא.

 

תגובת המשיבה

 

  1. הפרסום המעוול נשוא התובענה נעשה על ידי בעל פרופיל פיקטיבי שפרטיו אינם ידועים והוא מטריד ופוגע באנשים ונשים לאורך שנים והמבקשות קיבלו עליו תלונות רבות בעבר ובכל זאת סירבו למחוק את הפרסום. המבקשות ידעו על הפרסום ובכל זאת לא פעלו להסירו. דווקא המשיבה ידעה על הפרסום בשלב מאוחר שכן הפרופיל הזה חסום אצלה.

 

הפרופיל של אותו מעוול פתוח לציבור הרחב וכך כל מי שחיפש את שמה של המשיבה הגיע ישר לפרסום זה כל עוד לא הוסר.

 

  1. הפרסום מהווה הטרדה מינית, דברי בלע כלפי המשיבה ובן זוגה וכל מטרתו להכפישם ולהשפילם. המבקשות סירבו להסיר את הפרסום לבקשת המשיבה ורק לאחר התערבות עורך דינה הסירו את הפרסום.

 

גם את טענת המבקשות כי מאחר וקיימים פרסומים אחרים שהמשיבה לא ביקשה להסירם היא מנועה מלטעון בעניין כאן  – חסרת אחיזה במציאות ובדין.

 

משהציוץ מהווה הטרדה מינית אין כלל רלוונטיות לעברה המיני, משפחתי או חברתי.

  1. למשיבה עילת תביעה טובה כנגד המבקשות ובוודאי בשלב זה של בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום שבו רף ההוכחה הנדרש הוא נמוך מזה שיידרש על פי מאזן ההסתברות בסופו של ההליך.
  1. אין לקבל את טענת המבקשות כי אין להן אחריות לתכנים של צדדי ג'. למבקשות אחריות לנזקי המשיבה מכוח דוקטרינת "ההפרה התורמת" בהתאם לנוהל "הודעה והסרה". המבקשות ידעו כי מדובר בבעל פרופיל אנונימי והן אינן מכחישות כי מדובר ב"שור מועד". אחריות המבקשות קמה מעת שנודע להן על הפרסום המעוול ולא פעלו מיידית להסרתו.

 

מעצם העובדה שבסופו של דבר פעלו המבקשות להסרת הפרסום ואף לחסימה של הפרופיל למספר שעות ניתן ללמוד שגם המבקשות סבורות שמדובר בפרסום מעוול והיה באחריותן לפעול מידית להסרת הפרסום עם קבלת הפניה הראשונה בעניין.

 

  1. באשר לטענה להעדר יריבות בין המבקשת 1 למשיבה – טענה זו צריכה ליבון עובדתי שיתקיים בהמשך ההליך.
  1. אין לקבל את טענת המבקשות כי המשיבה לא הוכיחה עילת תביעה טובה על פי הדין הזר. הפרסום פורסם בישראל ובשפה העברית. על פי הפסיקה בכל אותם מקרים שבהם נתבעו רשתות שבחוזים שלהם הייתה תניית שיפוט לדין הזר, פסקו בתי המשפט בארץ לפי הדין הישראלי.

 

יתרה מכך למבקשות נוכחות אינטרנטית ומסחרית משמעותית בישראל שכן יש להן מאות משתמשים ישראלים וגם 11 סימני מסחר רשומים בישראל. מכאן שיש הצדקה להחיל על המבקשות חובות אזרחיות מכוח הדין בארץ.

 

  1. צדק בית משפט קמא כי טענת המבקשות שהמשיבה הסכימה לתנאי השימוש ברשת לא בוססה. שהרי המבקשות עצמן בבקשה ציינו כי הן מעדכנות מפעם לפעם את תנאי השימוש ואזי היכן הקיבול של העדכון? טענה זו נדרשת להוכחה על ידי המבקשות. מדובר בהסכם סטנדרטי שהמשתמשים אינם יכולים לשנות מתנאיו ועל כן נטענה הטענה להיותו של החוזה חוזה אחיד רק כטענה חלופית, ככל שלא תתקבל הטענה כי תנאי השימוש אינם מחייבים את המשיבה בתביעתה.
  1. טענת המבקשות כי התנהלות המשיבה לוקה בחוסר תום לב בסיסי הינה מקוממת. בבקשה לסעד במעמד צד אחד היה מקום להעלות רק טענות ועובדות רלוונטיות. עובדות באשר לציוצים אחרים לא היו רלוונטיים לבקשה.
  1. באשר לטענה כי לא מתקיימות אף אחת מחלופות תקנה 500 לתקנות הרי שהטענה אינה מתיישבת עם הפסיקה. החלופות הרלוונטיות הן תקנה 500(6), תקנה 500(7) וכפי שקבע בית המשפט קמא גם תקנה 500(10).
  1. הביקורת של בית משפט קמא על המבקשות הייתה במקומה שכן אלו התייחסו בצורה מבזה ולא ראויה כלפי המשיבה.
  1. מכל אלה יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשות בהוצאות.

 

דיון

 

  1. המבקשות הגישו בקשה לקיים דיון במעמד הצדדים בטרם תינתן החלטה בבקשה.
  1. לאחר שעברתי על הבקשה, התגובה ועל החלטת בית משפט קמא לא מצאתי כי יש צורך בקיום דיון במעמד הצדדים.

 

הבקשה מפורטת דיה שלא לומר יתר על המידה, אם קיימת טענה שלא נשטחה בה ככל הנראה היא זניחה ולא רלוונטית לבקשה שבפניי.

כך גם התקופה בה אנו מצויים מחייבת צמצום הדיונים במעמד הצדדים אלא מקום שלא ניתן אחרת. בעיקר כאשר עסקינן בבקשה שיש בה לעכב את הדיון בהליך עצמו.

 

מכאן לגופה של החלטה:

 

  1. אקדים ואומר כי לאחר שעברתי על הבקשה, התגובה והחלטת בית משפט קמא, ראיתי לדחות את הבקשה.
  1. החלטת בית משפט קמא מפורטת ומנומקת ויש בה כדי להשיב על כל הטענות הרלוונטיות של המבקשות בבקשה.
  1. את הבקשה יש לבחון דרך המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך החלת תקנה 500 לתקנות ואלה הם:

 

קיומה של עילת המצאה;

קיומה של עילת תביעה, היינו האם קיימת שאלה רצינית שיש לבררה;

האם בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתובענה.

 

באלה אין די שכן אף אם נמצאו כל התשובות חיוביות לכל המבחנים הנ"ל, עדיין קיים לבית משפט שיקול דעת האם להעניק היתר המצאה.

רף ההוכחה הנדרש לצורך מתן היתר המצאה הינו נמוך מזה הנדרש לצורך מאזן ההסתברויות בתום ההליך.

ראו סיכום ההלכה מפי כב' השופט עמית ברע"א 9328/12 נירימליק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה, מיום 21.4.13, סעיף 7 להחלטה.

 

 

קיומה של עילת המצאה

 

  1. עיון בתקנה 500 מלמד כי למשיבה עילת המצאה מכוח תקנה 500 (7א') שכן מדובר בנזק נטען שנגרם למשיבה בישראל, משירות שניתן על ידי המבקשות שעוסקות במתן שירותים בין לאומיים בהיקף משמעותי. לטעמי לא יכול להיות ספק כי המבקשות היו צריכות לצפות שפרסומים מעוולים יגרמו לנזק, שכן אחרת לא היו מסייגים את אחריותם, כפי טענתן, בתקנון המשתמשים.
  1. לטעמי למשיבה עילת המצאה לכאורה גם מכוח תקנה 500 (10) שכן המבקשות הינן בעל דין דרוש ונכון בתובענה שהוגשה נגד יוצר הציוץ שזהותו לא ידועה למשיבה.
  1. כך גם קיימת עילת המצאה לכאורה מכוח תקנה 500 (6) שכן מדובר בתביעה שאחד מהסעדים המבוקשים בה הוא חסימת הפרופיל שפרסם את הציוץ המעוול. על פניו מדובר במטרד שנעשה בתחום המדינה שכן הוא פורסם בעברית וניתן לצפייה לכל המשתמשים הישראלים בהיותו ניתן להעברה.
  1. אוסיף ואומר שעילת המצאה יכולה להינתן לכאורה גם מכוח סעיף 500 (7) שכן מדובר במעשה או מחדל שסביר להניח שנעשה בתחום המדינה ככל שאנחנו מדברים הן על הפרסום עצמו והן על אי ההסרה שלאחר מכן.
  1. נוכח הקביעה כי בבוא בית משפט לדון בבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום אין הוא נדרש לרמת ההוכחה הנדרשת בסופו של ההליך, אלא לפחותה ממנה, נדמה כי המשיבה עומדת בנטל זה.
  1. ניסיונות פתלתלים לפירושים, שאינם על דרך הפשט, שמבקשות המבקשות לעשות, לא יכולים לצלוח בהקשר זה.

 

קיומה של עילת תביעה

  1. טענת המבקשות כי בין המשיבה למבקשת 1 אין כל יריבות שכן שירותי הרשת למשתמשים הישראלים סופקו רק על ידי המבקשת 2, טרם הוכחה ועל כן לא היה מקום לקבוע כבר בראשית הדרך כי אין יריבות.
  1. זאת בין היתר מאחר ואותו נספח ד/1 אליו הפנה ב"כ המבקשות יוצר קשר ולו כלשהו גם עם המבקשת 1. ראו למשל סעיף 3 להסכם שבו ככל שיש למי מהמשתמשים חשש שהסכמתו הועתקה שלא כדין הוא מתבקש ליצור קשר עם המבקשת 1 ולא עם המבקשת 2.
  1. משמע טענה זו יכול שבסופו של יום תוכח, אך בשלב זה אין בה כדי להביא לביטול היתר ההמצאה.
  1. למשיבה עילת תביעה טובה כנגד המבקשות. כל ניסיונות המבקשות בבקשה לסכם את התיק כאילו נסתיים הדיון בו, לא יכולים לצלוח בשלב הזה. בשלב של בחינת מתן היתר לביצוע המצאה די בעילת תביעה שיש לה סיכוי להצליח. בכך עמדה המשיבה ללא כל ספק.
  1. הפרסום הוא פוגעני. גם המבקשות אינן מכחישות שתחילה לא מצאו להסיר את הפרסום הגם שהתבקשו. רק לאחר התערבות של עורך דין מצד המשיבה, ניאותו להסירו. בשלב זה עברו מספר ימים שבו הפרסום "רץ" ברשת ויצר את אותו נזק נטען.

 

יש לציין שלא מצאתי הסבר של המבקשות להסרה, שהגיעה לאחר אותו מכתב של ב"כ המשיבה, שנובע משינוי נסיבות, זולת התערבות גורם משפטי וככל הנראה חשש מהליך משפטי צפוי שהביא לאותה הסרה. שכן הנימוק לאי ההסרה המהירה היה כי בחינתו לא מלמדת על חריגה מהכללים שבתקנון. ואם כך מה השתנה?

 

  1. מכוח דוקטרינת "ההודעה וההסרה" בוודאי שהמשיבה הראתה עילת תביעה טובה.
  1. טענת המבקשות כי אין בחקיקה הישראלית הוראה כלשהי שמטילה אחריות על ספקי שירותי אירוח באינטרנט על תכנים שיצרו צדדים שלישיים, אין בה כדי לאיין טענה להתנהלות רשלנית, פגיעה בפרטיות והטרדה מינית.
  1. גם הטענה כי די בכך שהמשיבה בעלת חשבון ברשת שמפעילות המבקשות אין בה כדי לאיין עילת תביעה בגין פרסום שניתנה לגביו הודעה שיש להסירו ולא הוסר. התקנון הוא בין הרשת למשתמש. במקרה כאן תביעת המשיבה אינה מכוח היותה משתמשת ברשת אלא כצד ג' למערכת היחסים שבין אותו משתמש – פלוני אלמוני לבין המבקשות. שהרי גם אם לא הייתה בעלת חשבון בעצמה יכלה לפנות למבקשות להסיר פרסום פוגעני.
  1. יתרה מכך, ככל שהמבקשות טוענות שהגנתן נובעת מתוך תנאי ההסכם שבין המשתמשים לרשת, בוודאי שניתן היה להעלות טענה בדבר היותו של אותו הסכם חוזה אחיד. זו טענה שעולה בתשובה לבקשת המבקשות.
  1. גם הטענה בדבר "אפקט מצנן" והרתעת יתר אינה מאיינת את עילת התביעה. זו טענה שיכול שיהיה מקום לדון בה בעת ניהול ההליך לגופו.

 

במאמר מוסגר ייאמר כי נוכח המתרחש היום ברשתות החברתיות כלל לא בטוח שלא נכון לעשות "חשיבה מחדש" על המותר והאסור במסגרות אלו ולכונן כללי התנהלות ברשתות שיאזנו אחרת את חופש הביטוי מצד אחד, למול הזכות לשם טוב, העדר פגיעה בפרטיות ומניעת הטרדה מינית מן הצד האחר. מכאן שגם ההסתמכות על ההלכה בעניין ע"א 4447/07 מור נ' ברק א. טי.סי. [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, מיום 25.3.10 יכול להיות שדרושה לשינוי. שהרי באותן 10 שנים שחלפו מאז ניתנה חלו שינויים גם בתחום זה.

  1. עוד ייאמר כי בהיותו של הפרסום על פניו פוגע בזכות לפרטיות, מהווה לשון הרע והטרדה מינית אין כל רלוונטיות להתנהלותה של המשיבה בחייה לרבות עברה המיני. זה נעשה בחדרי חדרים ולא בכיכר העיר ואין בעצם הידיעות, יהיו נכונות או לא נכונות, כדי לאפשר למאן דהוא לפרסם זאת ללא אישור של המשיבה.
  1. יתרה מכך גם אם בעבר נעשה פרסום כלשהו על ידי בעל פרופיל קיים וידוע, שנוגע למערכת יחסים עם המשיבה, אין המבקשות יכולות להיתלות בכך כדי "להכשיר" את התנהלותן. זו זכותה של המשיבה להתעלם מאותו פרסום או לפעול בדרכים שתמצא לנכון. זאת מעבר לעובדה שהפרסום המעוול נשוא הבקשה שבפניי אינו עוסק רק בחיים מיניים אלא חמור מכך בחיים הזוגיים של המשיבה ובן זוגה.
  1. מכאן שאכן צדק בית משפט קמא שראה להעביר ביקורת על ב"כ המבקשות שמצאו להן להיכנס ולפשפש בחיי המשיבה עובר לאותו פרסום ואף לטעון בהקשר זה לחוסר תום לב.

 

תגובת המבקשות עצמן (לפניית המשיבה) לא נגעה בכך ועל כן מתמיה ששלושה עורכי דין החתומים על הבקשה לא מצאו, לאחר שקראו אותה ועובר לחתימה, להשמיט את הטיעונים הללו שאין להם כל מקום וגם אין צורך בהם ככל שלמבקשות טענות טובות להעדר עילת תביעה.

  1. גם לא מצאתי כי הטענה שהפרסום אינו בלתי חוקי די בו כדי למנוע המצאה למבקשות. ראשית, עוד לא הוכח אם הפרסום נכנס תחת ההגדרה של פרסום בניגוד לחוק. שנית אף אם הפרסום לא יימצא בלתי חוקי הוא יכול להיות פרסום מעוול. ודי בכך שהמבקשות כשלו בטיפול בבקשה והסבו נזק, כדי שתיתן בידי המשיבה עילת תביעה.
  1. צדק בית משפט קמא שקבע כי לצורך הדיון בבקשה שבפניו אין הוא נדרש לדיון בשאלת הדין הזר. נקודת המוצא של בית משפט קמא הייתה כי המעשה נעשה בישראל. משכך לא היה מקום לדיון בשאלה על מי להוכיח מהו הדין הזר שחל והאם על-פיו יש למשיבה עילת תביעה.
  1. על פי הדין הישראלי קיימת למשיבה עילת תביעה טובה לכאורה. לצורך הבקשה די בכך ובמקרה כאן לא היה מקום לצרוף חוות דעת לעניין הדין הזר. למעלה מן הצורך אציין שמאחר ופקודת הנזיקין יונקת מהמשפט האנגלי יש להניח שגם על פי הדין הזר קמה למשיבה עילת תביעה.
  1. אמנם לא המבקשות ביצעו את הפרסום המעוול, אך הן שולטות גם על חסימת בעל הפרופיל ובוודאי על הסרת הציוץ. על כן גם טענה זו דינה דחייה.
  1. באשר לטענה כי יש לבטל את היתר ההמצאה עקב חוסר תום ליבה של המשיבה – נדמה כי טענה זו טוב לה שלא הייתה מועלית.  כפי שצוין לעיל אין כל רלוונטיות להיותה של המשיבה בעלת חשבון אצל המבקשות לצורך תביעתה שלה. מכאן שלא היה כל חוסר תום לב בהעדר האזכור. הוא הדין ביחס לפרסומים אחרים אודותיה ברשת. אין לכך כל מקום בעת הדיון האם יש מקום להתיר המצאה אל מחוץ לתחום. גם אם היו פרסומים אחרים אין בכך כדי לאיין את עילת התביעה במקרה כאן. לכל היותר, וכלל איני בטוחה שהדבר  נכון, ניתן לטעון זאת בעת דיון בשאלת שיעור הנזק.
  1. נדמה כי התבלבלו לבאי כוח המבקשות היוצרות – לא בבקשה לסעד מן הצדק עסקינן אלא בבקשה פשוטה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט.
  1. לסיכום נקודה זו, למשיבה טענת תביעה ראויה כנגד המבקשות.

 

שאלת הפורום הנאות

  1. לטעמי עצם העובדה כי המבקשות הינן מפעילות של רשת בין לאומית ומקום מושבן מחוץ למדינה אין בה די כדי לקבוע שבמקרה כאן בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות.
  1. שאלה זו נבחנת באמצעות 3 מבחנים עיקריים. ראו בעניין זה דבריו של כב' השופט דנציגר ברע"א 2737/08 אורי ארבל נ' Tui Ag , מיום 29.1.09 (להלן: "עניין ארבל"):

"שלושה מבחנים משמשים לצורך בחינת השאלה האם הפורום הישראלי, או שמא פורום זר כלשהו, הוא הפורום הנאות לדון בתובענה: (1) איזה פורום משפטי הוא בעל "מרב הזיקות" בנוגע לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך שנתגלע ביניהם; (3) שיקולים ציבוריים, והעיקרי שבהם הוא מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה."

ראו לעניין זה גם דבריה של כב' השופטת דפנה ברק-ארז ברע"א 1785/15 ALISON TRANSPORT INC   נ' COSCO CONTAINER LINES CO LTS, מיום 15.7.15. שאלה זו נבחנת על פי הנתונים בכל הליך והליך.

  1. מבחן מירב הזיקות – במקרה שבפניי מדובר בפרסום בעברית שמכוון לדוברי עברית שעיקרם יושב בארץ והם המשתמשים שנחשפים לאותו פרסום. כתוצאה מכך קיימת זיקה לציבור הישראלי. הנזק נגרם בישראל שכן שמה הטוב של המשיבה נפגע בקרב בני המקום. גם האירוע המדובר בפרסום, אם אירע, אירע בישראל והעדים העובדתיים, ככל שיידרשו להעיד, הם ישראלים. לעומת זאת, אם יידרשו עדים מטעם המבקשות הרי שהם יידרשו להעיד על נקודה ספציפית והיא שיקוליהם שלא להסיר את הפרסום מיד לאחר פניית המשיבה.

מנגד, לבית המשפט בארצות הברית, מקום מושבה הנטען של המבקשת 1, או לבית המשפט באירלנד, מקום מושבה הנטען של המבקשת 2 – אין כל זיקה מיוחדת לסכסוך זולת מקום רישומן של המבקשות. המבקשות אף לא טרחו לפרט מה הזיקה הרבה לבית משפט במקום אחר ונדמה שבבקשה שבפניי זנחו טענה זו.

על כן לטעמי צדק בית משפט קמא כי מבחן מירב הזיקות מצביע במובהק על בית המשפט בישראל כפורום הנאות לדון בתובענה.

  1. מבחן הציפייה הסבירה של הצדדים – ברי כי מבחינת המשיבה הציפייה הסבירה היא שכאשר מתפרסם פרסום מעוול בשפה העברית למשתמשים בשפה העברית, התובענה תידון בבית משפט בישראל. יתרה מכך משתמש ברשת חברתית לא צריך לצפות שיידרש לנסוע ברחבי העולם כדי לנהל הליך משפטי בהתאם למקום מושבה של הרשת.
  1. מבחינת הציפיות של המבקשות, כבר נאמר לא אחת כי חברות בינלאומיות שמקיימות מסחר במדינות שונות ברחבי הגלובוס, צריכות לצפות שהן ייתבעו באותן מדינות שבהן הן נותנות שירותים. עמדה זו הובעה בפסיקה לפני שנים רבות כבר בע"א 98/67 הנס ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבניין בע"מ ואח' , מיום 9.67 מפי כב' השופט לנדוי:

"… יש לומר שיצרן של ציוד המבקש לשווק את תוצרתו ברחבי תבל חייב להשלים עם האפשרות שבאחד הימים הוא ייתבע לדין באחת הארצות שעמן הוא מבקש לסחור."

ואם בשנת 1967 כבר ראה בית המשפט העליון להכיר בציפיות זו, הרי שהיום כאשר העולם הפך כולו לכפר גלובלי והמסחר הבינלאומי התרחב גם למסחר מקוון, נדמה שגוף המנהל עסקים חובקי עולם ומבקש לעצמו קהל לקוחות במדינות שונות, צריך לצפות שיידרש לנהל הליכים משפטיים במדינות שבהן הוא עושה עסקים או נותן שירותים. וראו בין היתר דבריו של כב' השופט דנציגר בעניין ארבל הנ"ל:

"ככל שהיקף הסחר בין גופים בינלאומיים לבין עצמם ובינם לבין פרטים במדינות שונות גדל, הציפייה הסבירה של אותם גופים היא כי הם עלולים להיתבע באחת מן המדינות בהן הם פועלים. גוף מסחרי אשר פועל מול גורמים שונים בעולם לוקח במסגרת שיקולי הכדאיות הכלכליים לפעילותו במדינה פלונית את הסיכון כי ייתבע בה לדין. הדברים נכונים הן באשר לחברות בינלאומיות הפועלות בישראל והן באשר לחברות ישראליות הפועלות בחו"ל [ראו: עניין הגבס הנ"ל, בעמ' 115; ע"א 98/67 ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבניין בע"מ, פ"ד כא(2) 243, 251 (1967); ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd (לא פורסם, [פורסם בנבו], 4.9.2007) (להלן – עניין אשבורן), פסקה 18 לפסק דינו של כבוד השופט א' גרוניס]. במקרה שלפניי המשיבה 1 הינה קונצרן תיירות בינלאומי אשר משווק שירותי תיירות למקומות שונים בעולם ומשכך, סבורני כי לנוכח נפח הפעילות הבינלאומי הגדול שאותו מנהלת המשיבה 1 הסיכון כי תתבע לדין באחת מן המדינות בהם היא פועלת הינו צפוי." סעיף 19 לפסק הדין.

וכן ראו דבריה של כב' השופטת וילנר ברע"א 5318/18 Unibin Resourcer Ltd נ' יעקב מרוז ואח', מיום 16.1.19 ששבה על אותו עיקרון:

"זאת ועוד, כפי שצוין לא אחת, גופים הפועלים במדינות שונות לוקחים בחשבון, לצד יתרונותיה של פעילות חובקת עולם, אף את הסיכונים הטמונים בכך, וביניהם האפשרות שייתבעו במדינות שבהן הם פועלים…"

לטעמי, רשתות חברתיות לא יכולות לצפות שמי שמעונין לתבוע אותן יידרש לפנות לבית משפט זר שבמקרה נמצא במקום שבו קבעו אותן רשתות את משרדיהן. כנגד היכולת ליתן שירותים בכל העולם, עומד הסיכון של תביעה במקומות אלו.

על כן, אני מקבלת את קביעת בית המשפט קמא כי המבקשות צריכות לצפות שניהול תביעות מסוג זה, ייעשה בבית המשפט בישראל.

  1. מבחן השיקולים הציבוריים – מבחן זה מתקיים בענייננו שכן על פי הדין בישראל בית משפט ישראלי נדרש להושיט סעד במקרים בהם קיימת זיקה לציבור הישראלי או למדינת ישראל. עסקינן כאמור במשיבה שהיא אזרחית ישראלית וכך גם מרבית העדים. בשלב זה לא הובאה ראשית ראיה כי הדין הישראלי לא חל ועל כן גם מכוח הדין הישראלי שנותן מענה לפגיעה בפרטיות, הוצאת לשון הרע והטרדה מינית, נכון שהדיון יתקיים בפני בית משפט בישראל.
  1. על פי הדין על הטוען כי הפורום בישראל אינו הפורום הנאות להראות כי פורום אחר יש לו את מירב הזיקות, כי ציפיית הצדדים היא להתדיין בפני הפורום הזר וכי הפורום הזר מתאים באופן מובהק יותר מהפורום הישראלי. משמע הנטל הוא על המבקשות. לעניין זה ראו דבריה של כב' השופטת וילנר ברע"א 928/18 De Neef Construction Chemicals BVBA נ' גילאר בע"מ, מיום 15.5.18:

 

"נתבעת המבקשת לדחות תביעה שהוגשה נגדה על הסף בטענת "פורום בלתי-נאות" נדרשת להוכיח כי ישנו פורום חלופי מוסמך אשר באופן "ברור ומובחן" מתאים לניהול התביעה יותר מאשר הפורום הישראלי – המוסמך אף הוא לדון בתביעה – והכל לפי מכלול נסיבות המקרה הפרטני. לעניין זה יש לשקול את כלל השיקולים אשר מגלים זיקות לכל אחד מן הפורומים.

לצד זאת, נקבע כי רק כאשר האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי לפורום הזר, יחליט בית המשפט הישראלי כי, על אף שהוא מוסמך לדון בתביעה, הוא אינו הפורום הנאות לדון בה".

  1. לטעמי לא עמדה המבקשת בנטל המוטל עליה ומכאן שכשלה מלהוכיח כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתובענה.

 

סוף דבר

  1. הבקשה נדחית.
  1. משהמבקשות טענו באריכות מיותרת לצורך הבקשה שבפניי, לרבות טיעונים שלא היה להם כלל מקום בשלב זה והמשיבה נדרשה להשיב עליהם, יישאו בהוצאות הבקשה בסך של 15,000 ₪. זאת מעבר לסכום שבו חויבו בבית משפט קמא וללא כל קשר לתוצאות ההליך.
  1. המזכירות תעביר למשיבה, באמצעות בא כוחה, את כספי העירבון שהופקדו בבית המשפט. את יתרת סכום ההוצאות ידאגו המבקשות להעביר לידי ב"כ המשיבה ללא דיחוי.
  1. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  ז' שבט תשפ"א, 20 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.